טלי ברילאחרי שמונה שבועות של כולנו יחד, עלה הבוקר קטן הבית על ההסעה לבית הספר, וסימן בעצם את החזרה למה שהיה השיגרה החדשה שלנו, סיכום השבועות החסרים ביומן.
17.5.2020 , יום ראשון שבע וחצי בבקר, אחרי שמונה שבועות נשמע הצפצוף מהרחוב. וקטן הבית עלה על ההסעה שלו בדרכו לבית הספר. והלב שלי דופק כמו ביום הראשון של כיתה א'. שבוע תשיעי כבר לא יהיה בספירה הזו.
חוזרים לסוג של "שיגרה" בתוך מציאות משתנה, שכלום בעצם לא ודאי ולא בטוח. והלב שלי דופק.
הכיתה שלו חזרה ללימודים חלקיים כבר לפני , אבל זה היה לשעתיים ביום פעמיים בשבוע, וללא כל הגיון, ככה שהחלטנו להשאיר אותו בבית (כמו רוב הורי הכיתה ). החזרה לחמישה ימים הייתה לפני שבוע, וגם כאן התלבטנו מאוד, לא היה ברור מי חוזר, איך חוזרים, איך לומדים עם כל המגבלות, הניהול סיכונים הבריאותי פה, והחשש הגדול הוא הגיע למקום כל כך טוב שאני מודה, פחדתי ואני עדיין פוחדת שיסגרו שוב, שהמדינה שכל כך מתקשה לחזור לחיים בצורה סדירה תלך אחורה שוב , והוא שעבד כל כך קשה להתקדם מהמקום המאד רע שהוא היה בו, יפול שוב. ואנחנו יחד איתו.
שבע וחצי בבקר הוא הסכים להפתעת כולנו גם לעטות מסיכה, עם התרגשות גדולה, וקושי, אחרי הכנה ענקית, הוא עלה למונית ונסע לבית הספר.
מנפילה חופשית לזינוק בעליה
במבט מפוקח לאחור, לא סתם לא העלתי את השבועות האחרונים, היה בי הפחד הזה שזה יתנפץ שוב, הפחד להגיד היי קשה לנו אבל אנחנו לגמרי בסדר עם זה, אנחנו בדרך לאנשהו ,והמקום הזה יכול להיות טוב.
אז לא כתבתי כלום. וכל יום אמרתי תודה על היום שעבר, וקצת העזתי לספר שכן יותר טוב, ושאנחנו לא עוד בנפילה חופשית וקרב בלימה אלא עלינו על המסלול לעליה.
וזה מפחיד.
מאז ומתמיד קטן הבית ידוע בזינוקים החדים שלו, בקפיצות התפתחות מרהיבות אותם הוא מבצע אחת לתקופה מצפצף על כל הדברים שנחקרו ונחקרים. כמעט כל איש מקצוע שפגש אותו בשנים האחרונות אמר עליו "ילד מיוחד".
והקורונה הזו הראתה לנו את הזינוקים שלו בכל הכיוונים. אם עד שבוע רביעי ראינו זינוק לאחור, כזה שאפילו המילה רגרסיה קטנה מלתאר אותם , נקודת המפנה הייתה אי שם בתחילת שבוע חמישי.
ומשם הוא שוב מפתיע אותנו .
לעבודה המשפחתית המאומצת יחד עם המטפלת הרגישית שלו שהגיע לכאן פעמיים בשבוע ועשתה תוכנית פעולה לכולנו ולא רק לו, נוספו ביקורים ותכנית חירום במסגרת חוויה תומכת דולפים בריף, תכנית שאנחנו חלק ממנו מראשית השנה.
התכנית ראויה לפוסט אחר ונפרד שיגיע, והופסקה בשילוב המדהים של סופה שגרמה נזקים עצומים לריף הדולפינים, לצד מגפת הקורונה. הרגע הראשון שהוא יצא מהמים, אחרי חודש שהוא לא היה בריף שנפגע קשות , למרות השינויים והכל, המבט הזה שלו צהלות השמחה שעלו מן המים קודם, והשיח שלו עם סופי המנהלת של התכנית עמדתי שם על החוף ודמעתי. ידעתי שהילד שלי שהלך לאיבוד חזר, ולו לכמה רגעים.
.
זה לא שהכל וורד ונוצץ, היו בדרך לא מעט משברים , ואתגרים, והתקפים, והתמודדות וקשיים אין סופיים. והפחד שלי להגיד משהו, שהכל יתנפץ לי שוב מול הפנים
הפחד הזה עוד שם.
השבועיים האחרונים היו מעין לונה פארק של החיים, עם נקודות גובה חדשות.
אם אי שם בתחילת הקורונה לא העזתי לחשוב איך נהיה ביום שאחרי, מחשבות ודילמות שלנו נעלמו, וכל מה שקיוויתי היה שיהיה פחות גרוע, השבוע האחרון העזתי לחזור ולחשוב על איך עושים יותר טוב, לא עוד רק מחשבות על איך מייצבים אותו, אלא איך מצמיחים אותו עוד יותר גבוה, איך מאתגרים אותו ליותר. התחלנו בהליך שינוי לשנה הבאה, דברים שאם ההיתם שאולים אותי עלהם לפני שישה שבועות הייתם מקבלים פרצוץ עצבני ובקשה להפסיק לזרות לנו מלח על הפצעים.
בשבועיים האלו כאלו כולנו התבגרנו בתוך מציאות לא הגיוניות של כולנו יחד כל היום כל הזמן. משהו צמח בכל אחד מאיתנו,אני רואה את זה על כל אחד מהילדים בדרך שלו, עלינו כיחידה משפחתית.
לאן הולכים מכאן
לאף אחד אין את התשובה הזו, מה הולך להיות, איך יראו החיים מכאן והלאה, מה לקחנו איתנו , ומה שמטריד אותי איזה משקעים זה השאיר על כל אחד מאיתנו.
המרכזי והבכורה עוד פה, בחסות הבלבול של מערכת החינוך , וההנהגה שלא סגורה על כלום, בתכניות המדווחות גם הם אמורים לחזור ללמוד את מה שנותר משנת הלימודים הבאה. ובלב שלי אני יודעת שאת השיעורים שהם חוו כאן לא לומדים באף בית ספר, ואני מקווה שמשתהו בהמשך דרך זה ישמש אותם , בחלקים היותר מאתגרים של החיים, כי אתגר כזה לא היה עוד.
הבוקר , בפתחו של שבוע תשע קטן הבית עלה על ההסעה לבית ספר, וסימן את ההתחלה של משהו חדש.
והלב שלי?
הוא פועם בחוזקה , והפחד גדול אבל אני יודעת שצריך לצאת החוצה, ושאין לנו שליטה גם אם אנחנו חושבים שכן.
