טלי ברילאני חוגגת שנה.
שנה מאז השיחה ההיא, קוראים לזה "שיחת שימוע", אני עוד זוכרת אותה , היא הגיע אחרי תקופה לא פשוטה , כמה ימים קודם כבר אמרתי לקולגה שלי שאני חשה שזה מה שהולך לקרות והיא אמרה שזה לא הגיוני . שתקתי ברוב השיחה ההיא כי מה אפשר להגיד כבר למישהי שמתפתלת מולי , ואומרת שאין לה יותר כסף לשלם לי.
מה להגיד ? שנתת את הכול למען החברה שלה?, שסירבתי חודש קודם לנטוש לטובת תפקיד חלומות כי אני לא הטיפוס שנוטש אנשים במצבים קשים.
שלוש שנים שהתחילו כפרויקט של שלוש שעות בחודש הסתיימו בשיחה של שלוש דקות.
ערב חג פסח. במקום שי לחג קיבלתי שיחת שימוע. אבל לא בחורה כמוני תשב בשקט.
חצי שעה אחר כך, אחרי שלוש שיחות טלפון בהם הודעתי שאני פנויה לעבודה הגיעה שיחת הגישוש הראשונה, אחריה היו עוד שיחות והרבה פגישות שהציגו לי את מציאות בה נתקלות אלפי נשים בישראל.
סיפרו שלי כמה אני מוכשרת , נהדרת, עם טון וחצי ניסיון ו.. שלושה ילדים קטנים. שזו "קצת בעיה" ואיך אני מסתדרת , ומה נעשה בחופשים, כאלו זו הפתעה להיות אמא, כאלו רובם לא אבות, לא אמהות, ומה היה עד עכשיו? עד עכשיו לא הסתדרתי?, ברור שכן.
הילדים הפכו למשהו שעומד ביני לבין תפקיד.
היו גם כמה שהסבירו לי שאמהות, במיוחד לילדים קטנים היא קצת "בעיה " שלא כל כך מתאימה לסוג מקצוע שלי . מצאתי את עצמי יושבת שוב ושוב ומסבירה שעם קצת גמישות של כל הצדדים זה אפשרי, עובדה אני מחפשת עבודה לא בגללי.
ואז התחילו ההצעות והפגישות , מצאתי את עצמי מסרבת להצעות של משכורות שבחיים הם לא היו מעלים על דעתם להציע לגבר בעל ניסיון כמו שלי, התירוץ היה אגב ב"סוג של משרת אם אז המשכורת בהתאם", מצאתי את עצמי מסרבת להצעות שכללו הגעה הביתה בשעות בהם הילדים שלי ישנים, ארבע פעמים בשבוע כי "ככה נהוג אצלנו שעות עבודה", מצאתי את עצמי קמה והולכת מפגישה שבה נאמר לי, חבל שלא אמרו לי שאת אמא לקטנים, ההיתי חוסך לכולנו את הזמן. חסכתי לו. ועוד שלל דברים
אם אין אני לי מי לי, נכתב בפרקי אבות, והמשפט הזה כאלו נכתב עלי. הבנתי שהדרך שלי היא עצמאות.
הנה ערב פסח, שנה חלפה.
שנה של אתגרים, ניסיונות, הצלחות וגם אכזבות.
שנה בה החלטתי להתמקד במה שאני טובה בו, אוהבת אותו ולא פחות חשוב מבינה בו , לנצל את הידע שלי ,את ההבנה השיווקית שלי, את החברתית שבי ואת האמא שבי . לקחת את כל מה שיש בי וללכת קדימה.
שנה שבה החלטתי לנסות לתת קצת יותר לחברה בה אנחנו חיים , לחזור להיות מעורבת חברתית, לכתוב, להתראיין להעלות על סדר היום הציבורי את הקשיים של ההורים, את הבעיות בחינוך, לנסות לשפר את העתיד שלנו ושל הילדים שלנו.
שנה שבה הבנתי שהמחיר שגובה פעילות חברתית הוא מאוד גבוהה, גם כלכלי וגם אישי , והבנתי למה מעטים עוסקים בו.
שנה ששיפרתי את יכולות הג'ינגול שלי בין האמהות לעבודה, שנה שכול התא המשפחתי מנסה למצוא את האיזון בין הדברים.
שנה של עבודה יחד עם מותגים, משרדים, ונשים בזירה המסחרית לצד שנה של מאבקים ציבורים חברתיים ..
הייתה בסך הכול שנה קשה אבל טובה.
אני מקווה שהשנה שתבוא תהיה קצת יותר קלה, אבל לא פחות טובה.
חג שמח!
מרגש. מכעיס. שוב מרגש. וגם מרתיח ומעצבן. אבל אני יודעת שזה לא מה שיעצור אותך ואותנו (שאר הנשים). בטוחה שיהיה מי שידע לנצל את הכישרונות המקצועיים המעולים שלך ומי שלא – הפסד שלו!
תודה יקרתי!