טלי ברילזיכרון זה דבר מדהים, יש פריטים שנעלמו,מקומות, שמות פרצופים שהיו ואינם עוד. אנשים שבילו איתי שעות נשארו בגדר איך קראו לההוא שישב בקומה שלוש .
ויש רגעים שהזמן לא נגע בהם, רגעים שנחקקו לי בראש, כאלו שמספיק מילה או שיר, ריח ואני שם. כאלו זה התרחש אמש.
4.11.95 הוא יום כזה.
אני זוכרת כל פרט, זוכרת את האופטימיות והתמימות של גיל 23, את החיים בתל אביב, בחדרון וחצי, אני ומי שהיה הבן זוג שלי, תקופת תל אביב, הוא מנהל את אחד המקומות הכי נחשבים בעיר, אני עובדת במרכז לכנסים וארועים, מצד אחד אופטמיות כמו שיש רק בתחילות שנות העשרים, ותחושה שהנה משהו משתנה, ומצד שני ידיעה שהמצב בארץ לא פשוט. תקופה של פיגועים, וויכוחים על הדרך על המדיניות על הסכמי השלום . והסכמה אחת הסכנה לאלימות מוחשית, אני עוד זוכרת שיחות שבסופם תמיד הייתה תחושה שאין מצב אנחנו לא אמריקה כאן לא ירצחו אף אחד.
19 שנה אחרי , והזיכרון חקוק, זוכרת כמה שנאתי את משמרות המוצ"ש, זוכרת שגם הפעם ניסיתי לחמוק מהמשמרת, וזוכרת שממש ביקשתי מהבוס לתת לי ללכת להפגנה, היה חשוב לי כל כך לתמוך, להביע עמדה, להיות הצד השני , זוכרת את השיחה עם הבוס שמסרב ודיי מרוצה על הדרך שהוא מונע מבעדי להפגין.
על פניו זה היה אמור להיות עוד ערב, היו רבים לפניו , רבים אחריו, כלום לא העיד על כך שהוא יהפוך לערב משמעותי למדינה שלמה.
גם במוצ"ש הזה כמו רבים לפניו עבודה לא הייתה, ההינו צוות מצומצם , באולם למטה חגגו , ואני ישבתי חסרת מעש. הטלוויזה בכוך בסוף המסדרון עבדה, ואני מצאתי את עצמי מידי פעם עושה רונדלים להתעדכן מה אומרים על העצרת. נחקק לי הקטע האחרון שקלטתי , שיר לשלום.
זמזמתי אותו גם ברגע ששינה את הכל, שהגיע א',הקב"ט.
א' היה לבן כמו הקיר התנשף מהריצה במדרגות הוא פשוט עמד וצעק – "ירו ברבין" ,תוך חצי דקה נדחסו לחלל קטנטן מול טלוויזה קטנה בערך כל מי שהיה במשמרת . בחיים לא נדחסו כל כך הרבה אנשים לחדרון הקטן , אני זוכרת את ההתלבטות, באולם למטה חגגו,לעדכן אותם? לא לעדכן. להרוס למשהו ערב של פעם בחיים ? טלפונים לבוס שהודיע – שומדבר" אז ירו ברבין בטח חטף איזה כדור ביד" אני זוכרת את השוק, הנה זה קרה. אשכרה ירו במשהו, ועוד בראש ממשלה, מה הם חושבים לעצמם הוא מנסה לעשות שלום. מי העלה בדעתו שהיורה בכלל יהודי.
התקשרתי לבן זוגי, שעבד אף הוא, הוא מעדכן שגם הוא שמע משהו אני זוכרת שהוא גישש לדעת מה שלומי. אני לא ידעתי מה שלומי. הטלפון הבא היה להורים שלי ,אבא שלי אומר שהם לא עם הטלוויזה ויורד מהקו.
אני חושבת שאני בחיים לא אשכח את ההודעה של איתן הבר.
סוף משמרת , מונית, תחילת אבן גבירול, על הגשר דממת מוות בחוץ
תנועה דלילה יחסית לשבת, כאלו מישהו רוקן את העיר
נהג מונית, שתיקה, רדיו
איתן הבר מודיע על מותו של ראש הממשלה.
חריקה . כאלו יום הזיכרון , ויש צפירה.
כולם נעצרו באמצע הכביש.
את הדמעות לא יכולתי לעצור עוד.
אני זוכרת את הכעס שהתגלה שהרוצח הוא יהודי- ועוד מאמין. לא תרצח זה לא חלק מהאמונה.
זוכרת את המחשבות ואת התהיות על מה יהיה.
את הימים שאחרי, את התהיות , את המחשבות.
זוכרת את הנאומים, את מסע הלוויה שגם אותו אגב ראיתי במשרד , את תחושת בכעס על אלו שעמדו שם מנגד ולא עשו כלום.
תשע עשרה שנים אחרי, ילדים שנולדו ביום ההוא כבר בצבא, יש דור שלם שכל מה שהוא מכיר מאז זה תמונות, וסמלים, וטקסים.
תשעה עשרה שנים אחרי ואני זוכרת את הריחות, את המילים, את הפרצופים, הרבה דברים השתנו בלילה ההוא איבדנו את הנאיביות ואולי איבדנו גם את הדרך.
תשעה עשרה שנים אחרי, וזה יכול לקרות שוב כל יום. אלו ששתקו אז שותקים גם היום.
שותקים אל מול האלימות במרגרשי הכדורגל, שותקים אל מול הגזענות ברשתות החברתיות, שותקים שהקיצוניות הופכת לנורמטיבית, ברחוב, בשפה.
שותקים.
ולי מהדהד משפט אחד מהנאום בראש ,
"אלימות היא כרסום יסוד הדמוקרטיה הישראלית. יש לגנות אותה, להוקיע אותה, לבודד אותה. זו לא דרכה של מדינת ישראל."
האומנם?
