טלי ברילשנים הבטתי בהם מהחלון בפליאה, בעודי מנסה לשכנע ילד זה או אחר (לפעמיים שלושה יחד) לחזור לישון כי השמש עוד לא עלתה, ובכלל לשדר להם שהקונספט הזה של לקום לפני הציפורים מוטב לו שיעלם מהר מהבית, אמא אוהבת לישון ילדים.
לא הבנתי למה מבוגרים שלא דוחפים אף עגלה לפניהם, לא דוהרים אחרי ילד רכוב על אופניים ובמקסימום צועדים בנחישות עם כלב יוצאים מהמיטה כל כך מוקדם, ועוד יוצאים להליכה /ריצה.
בכלל כל הקונספט הזה של פעילות גופנית היה לי מוזר, אני מודה הגינה הייתה חדר הכושר שלי, והיכולת לרוץ אחרי ילדים הספיקה לי.
עברו השנים, וחיפשתי פעילות לא בעניין הספורטיבי כמו עצם העניין של להיות רק אני. לא אמא של, אישתו של, עובדת של, נטו אני.
כמו לא מעט א.נשים עברתי גלגולים שונים, מאירובי מים, סטודיו C וחוגי עיצוב. שומדבר מזה לא הצליח. איכשהו תמיד החיים עצמם היו חזקים ממני. תמיד יש לי כל כך הרבה דברים וכל כך מעט זמן.
לפני כמה שנים יחד עם ל שכנתי פצחנו בקבוצת הליכה "מוצאים את בלה לטיול", עברתי לגור ליד פארק שהיה בו מסלול הליכה, בלה הייתה צריכה את סיבוב הערב שלה והחלטנו שאם כבר עושים סיבוב לילה לכלבה שנעשה מזה משהו טוב לעצמנו.
ואכן עד שעברתי הצלחנו רוב הזמן לעמוד בזה, לא תמיד יחד, לא תמיד כל יום אבל היה את סוף היום הולכים ברגל. בלילה תמיד.
כשעברתי למצפה רמון נשאבתי לעבודה אינטנסיבית שלא השאירה לי מקום לעצמי, התוצאה הישירה הייתה הפסקה בהליכות לילה, למעט סיבוב קצר עם בלה , התנחמתי שאני הולכת כמעט רק ברגל, אל העבודה וממנה, בסופי שבוע אני עושה טיולים יותר ארוכים עם הילדים, אבל בכל התקופה שעבדתי במשרד בין עבודה תובענית, לילדים לא מצאתי את הזמן לעצמי.
הפסקתי ללכת.
והגוף, הגוף הרגיש.
כשסיימתי את העבודה, כחלק ממחשבת מסלול מחדש, ידעתי שאני צריכה לחזור לתת במה לעצמי, ביקשתי מאחת האמהות שהכרתי לסייע לי ולצרף אותי להליכות שלה, ערב ערב יצאנו יחד, בהתחלה מצאתי את עצמי מתנשפת מאחריה, אבל לאט לאט מצאנו את הקצב. בהמשך הצטרפו עוד שתי חברות והפכנו לחבורת ההולכות. שהפכה עבורי להרבה מעבר לקבוצת הליכה.
לא מעט פעמים עלתה הסוגיה של שעות ההליכה, בעיקר בחודשי החום הגדול, איכשהו לא הצלחתי להביא את עצמי לקום במיוחד מוקדם וללכת. בכל פעם שעלה הרעיון לצאת להליכה עם הזריחה, הודעתי להם שהן מוזמנות לשלוח תמונות אני מסתדרת עם הליכות שקיעה או בוקר אחרי שהילדים הולכים לבה"ס , לא מעט שיחות ניהלנו על זה. אני בשלי. אני לא קמה במיוחד, ובכלל איך זה יסתדר עם הקטע של ארגוני הבקר?
אבל מה שכן, לא וותרנו. לא אני וגם לא הן. זה היה העוגן שלי, ברגעי הלחץ והבלגן (על השנה האחרונה אפשר לקרוא כאן ) ואז עברתי שוב
הפעם הדרמנו לערבה הדרומית כמעט אילת.
עברנו בראשית אוגוסט, ולמרות שהיה לי סוג של "ברור" שאחד הדברים שאני מתמודדת איתו הוא התאקלמות אקלימית. זה הצליח להפתיע אותי ובגדול.
בימים הראשונים לא ממש הצלחתי ללכת, גם בשעות הערב החום היה בלתי ניסבל, הגוף שהיה לו גם ככה קשה קרס אחרי מרחקים קצרים, נדמה שזה היה יותר מידי. השילוב הזה של האתגרים הפיזיים של פריקת ארגזים סידור הבית ,שלושה ילדים שבחופשה, הוביל לתוצאה של אישה מותשת,היוצאת להליכה וחוזרת לא אחרי חמישה ק"מ כמו שהיא רגילה אלא אחרי חמש מאות מטר.
הרמתי ידיים.
ידעתי שאני חייבת לחזור ללכת, משהו בגוף אומר לי לנוע.
חייבת זמן לעצמי.
תנסי בבקר מוקדם חזרה ואמרה לי חברתי, ואני סירבתי , שנים עד שהילדים ישנים רוב הזמן עד שעה סבירה יחסית, שנים שייחלתי לרגעים האלו אז לקום במיוחד?
והיו לי גם עוד מלא התנגדויות טכניות , ואיך יסתדרו בלעדי בבקר. המון הסברים למה לא. חזרתי ואמרתי ירד החום אסתדר.
והחום הגדול ירד, ושוב ניסיתי והבנתי שאין ברירה ואחד הדברים שאני צריכה בהתאקלמות האישית שלי במעבר הזה זה להקשיב לגוף ולסביבה ולעשות שינוי.
משיחות עם אמהות ביישוב הבנתי שהדרך לעשות את זה היא לקום בשעות הבוקר המקודמות ולצעוד.
אז ביקשתי יפה מאחת מהאמהות שהכרתי כאן להצטרף אליה, בצעדה בוקר, מצאתי את עצמי קמה בחושך, נועלת נעלי התעמלות ויוצאת באור ראשון להליכה. היא הכירה לי מסלולי הליכה קסומים מחוץ ליישוב, בשטח פראי וקסום , ואני נפעמתי
אני מודה זה קשה לעשות את ההיפוך הזה, בעיקר אני חושבת מחשבתית, לקום שכולם ישנים, לא למשוך עוד קצת במיטה.
אבל הנוף הקסום, מעודד אותי, ההרגשה הטובה שיש לי אחרי.
אז נכון זו רק ההתחלה, ויש ועוד יהיו ימים שאוותר
אבל הנה אני מתאקלמת ומסתגלת והולכת.
