טלי ברילאיך שלא תהפכו את זה הטכנולוגיה כאן, היא חלק מאיתנו. חלקנו משתמש בה יותר , חלקנו פחות, אבל איך אמרה לי הפקידה בדאר- טוב שיש עוד חבילות ותשלומים כי אנשים כמעט לא שולחים היום מכתבים.
אנחנו יכולים להמשיך ולהדחיק, ולהכחיש אבל אט אט התקשורת הבין אישית שלנו משתנה,בילדותי לא היו טלפונים וההינו הולכים לחבר שרצינו, המורות לא שלחו מייל להורים, אלא שלחו פתק, לא היו קבוצות ווצאפ אלא ההורים היו באמת נפגשים לתכנן דברים (מוזמנים לקרוא על ההבדלים כאן ).
גם העבודה שלנו למעשה לא נגמרת, אם פעם היו שעות עבודה סגורות, ורק לבודדים היה חיבור מיוחד מהמחשב למשרד היום בעידן הסמארטפונים החיבור לעבודה לא נעצר, כולנו מקבלים מיילים בכל שעה ובכל מקום, והצפייה היא קבלת מענה, אגב בצרפת אגב עכשיו הצטרפו לחוק גרמני וגם שם אסור לשלוח מיילים אחרי שעות העבודה . וזה לפני שדיברנו על וואצפ, ורשתות חברתיות. הכל כאן עכשיו ובכף היד.
ואיפה אנחנו ההורים בכל זה?
בשיחה הראשונה שלי עם נירית צוק העורכת של עשר פלוס על הקמפיין חשבתי בהתחלה שקצת נסחפנו, אז נכון שגם אני נחשפתי לכל החומרים המקצועיים שאומרים שהקשר הבין אישי מצמצם, שמדברים על תקשורת עם הילדים אבל קמפיין הורי שאומר לעצור לשעה ? מה אנחנו עד כדי כך צריכים שיזכירו לנו? ואז חשבתי על זה. בעידן בו הורים צריכים תוספת של שעות על מנת לעמוד בכל המשימות, בעידן בו כולנו מחפשים את האיזון המופר, שווה להעלות את הנושא לסדר היום ההורי, ולו אם נצליח לעצור רגע , גם אם זה מובן מאליו.
ואז עלה הקמפיין לפסייבוק, תוך חצי שעה השיח בער, בעד נגד, למה צריך קמפיין למשהו שהוא מובן מאליו, מה לא כולנו מתנתקים, תגובות זועמות לצד תגובות שאמרו וואלה ננסה, או אצלנו זה בשעה אחרת, וגם כאלו שאמרו אף פעם לא חשבתי לקבוע שעה.ואני איתם. החלטתי להצטרף. ועדכנתי את הילדים שזו התוכנית המשפחתית שלנו.
ביום חמישי בשבע בערב החלטתי באופן מודע לבצע ניתוק אז נכון שגם בימי שיגרה , אנחנו משתדלים להתנתק לגמרי במיוחד בשעות הערב , אבל אף פעם לא עשינו את זה כמשפחה, כהחלטה מודעות. אני תמיד אומרת שטלפון הוא היד השלישית שלי , לכן באופן טבעי הוא נשאר בכיס, ולא אחת מצאתי את עצמי בזמן השכבות,עם הסיפור מסמסת למי שמחפש אותי ולו בשביל להגיד- אני עם הילדים, או שולפת אותו לצלם משהו (ואז בהרגל אני כבר מעלה לאינסטגרם תוך כדי משהו נוסף), ושדיברנו על זה הבכורה הזכירה שלמרות שלרוב אסור, אז גם הם רוצים לפעמים לראות עוד קצת טלוויזה בארוחת ערב.
והאמת? זה יצא מעולה. מלבד העובדה שזה הפך לנושא שיח עם הילדים ובעיני העלה גם אצלם קצת למודעות זה נפל בדיוק באחד הימים היותר עמוסים שלי , בשבע התנתקתי לגמרי, תזמנתי את הפוסטים סגרתי את המחשב, הכנסתי את הניד להטענה. אין צילומים, אין סימוסים אין טכנולוגיה.
התיישבתי עם קטן הבית לארוחת ערב, הוא היה קצת חולה ולא בעניין, עברתי איתו לטקס שינה קצר והופ למיטה, הגדולים חזרו עם סבא קובי , נרגשים (לא נפגשנו מהבקר), עמוסי חוויות, ניהולנו שיחה ארוכה ומקבילה, התפצלנו לשעת סיפור,בנים בנות, השתרעתי עם הגדולה על המיטה קשקשנו על מה היה בבית ספר, בחרנו ספר. עבר לי בראש לצלם אותנו יחד בועדי מושיטה יד באינסטינקט אל הכיס, היא מזכירה לי שזה שעת התנתקות ושהטלפון שלי בהטענה. אחרי כמה עמודים האמצעי מגיח, וזה הופך לחצי שיר והמון צחוק. אלו אגב הרגעים האהובים עלי ביום.
אז התנתקתי לקצת יותר משעה, לא משהו גדול, אבל בעצם העצירה היזומה הרווחתי גם שיח על הנושא עם הילדים, וגם קצת מודעות של כולנו הורים וילדים , עלינו.
אנחנו אגב כבר קבענו כלל משפחתי חדש על ניתוק יזום שבועי , ממליצה גם לכם.
