טלי ברילהשבוע הזה עמד בסימן המתנה לסגר, זה כמו משחק לא ממש מוצלח. מה שהתחיל בבקשה לאזרחים להשאר בבתים ולצאת כמה שפחות, הפך לצווים של הגבלת תנועה, ועבר להנחיות של אל תצאו ליותר ממאה מטר. והתחושה שהיא שכולם מחכים בעצם ל"דבר האמיתי"
נכנסו לסוג של מציאות שהיא שונה, שיגרה בתוך חוסר ודאות, לנסות לסדר סדר יום , שאני לא ממש סגורה אם מה שאני אומרת היום תקף למחר.
בבקר כשאמרתי לקטן הבית שהיום יום שישי האיש אמר לי – איך יום שישי?
מצד אחד נעלמו לי הימים, מצד שני היו פה כמה שהיו כמו שנה שלמה.
השבוע החלטתי, להוריד מינונים של חדשות , להפסיק לבדוק את הטלגרם של משרד הבריאות, את אתרי החדשות
התרכזתי בתפעול הבית כאן שיישאר ברמת הסביר פלוס, הילדים והעבודה שלי – שאני מודה שבחלק מהימים היא הייתה חבל הצלה של שפיות ובימים אחרים שאלתי את עצמי מה אני עושה, ואיך אני אסתדר עם הכל יחד.
הבית הפך לסוג של סיר לחץ, שכל פעם צריך למצוא את הנקודה בה הוא משחרר קצת קיטור.
כל פעם משהו אחר, להכיל להסביר לתמלל לנשום.
אין לי כוחות יותר להכיל את כל המומחים מטעם שקר כלשהו שאומרים לי להיות רגועה, ולנשום, ולסדר סדר יום, אין לי כוחות יותר לכל החכמים , בא לי להתחלף איתם, שיביאו לכאן לחצי יום ואז יגידו לי מה לעשות.
אחד הדברים שמאפשרים פה שחרור של סיר הלחץ זה סיבובים בחוץ, אנחנו יוצאים לפי הכללים, וקטן הבית רוכב על אופניים.
הפסקתי ללכת את הליכות השפיות שלי השבוע , וזה לגמרי מרגיש ככה, יצאתי עם בלה פעם אחת בבקר וגם אז חזרתי אחרי ק"מ ספורים אחרי רוחות חזקות מידי עם חול באוויר וקוצר נשימה. באחד הערבים הרגשתי שאני לא יכולה יותר, אז במקום לנצל את רגעי השקט בחסות האיש פשוט עליתי על בגדי ספורט ויצאתי להליכה בתוך היישוב, וזה הרגיש כל כך אחרת. הליכה מונוטונית בשבילי היישוב, אבל שחרר קצת. כלל הפעילות שלי זה סביב קטן הבית והצורך שלו לשחרר בתנועה.
הימים האחרונים עם הידיעה על הגבלות המאה מטר היו קשים, היידעה שקטן הבית לא יעמוד בהנחייה כזו, גרמו לי הפוך עולמות ולהפוך לפקעת עצבים על מנת להסביר למדינת ישראל שאין לי דרך אחרת מלהרגש שזנחה את קטן הבית לגמרי שיש צרכים שהם לא פחות חשובים מהגנה מהקורונה. אנשי החבל התגייסו לעזור, אבל בארור היה שמדובר בהחלטה ארצית.
כשרויטל התקשרה להגיד לי שזה טופל ע"י הנציבות ותהיה הקלה בסגר הדמעות פשוט ירדו.
.
גם מזג האוויר נדמה הפוך, חם – קריר- אובך- טיפטוף כאלו גם המזג אוויר לא סגור מה לעשות עם עצמו.
השבוע הסתיים בכמה שיחות מעודדות מהצוות המקצועי שמלווה אותנו , נדמה שהמערכת התעוררה , ובמקום לדבר למוות התחילו לעשות ולראות מה באמת צריך בשטח.
בהתכתבות עם שכנה שבדקה מה שלומנו כתבתי לה עוד שבוע עבר, הצחיק אותה שאני סופרת שבועות. הסברתי לה שהיו פה ימים שספרתי שעות, ספרתי דקות , עוד רגע הייתי סופרת משבצות בריצפה.
בתחושה שלי יהיו לנו עוד כמה כאלו, עד שהמערכת התייצב. אני מקווה שיפסיקו לדבר בססמאות ויעברו לפתרונות בשטח.
מסיימת את הפוסט הזה בשיר שלא הפסקתי לשיר כל השבוע.
