טלי בריליום הזיכרון תשעה
האמהות לא עושה את זה קל יותר.
היא מחטטת בעבר, נאבקת בזיכרונות שכל כך התאמצתי להשאיר מאחור.
היא חושפת את הפחד את האמת הבלתי נתפסת של המוות.
של המוות של ילדים, של אהובים, של אחים, ושל חברים.
בשנה הראשונה שיקרתי לעצמי ואמרתי שזה יהיה יותר קל שהילדים יגדלו
שיקרתי כי כבר אז הבנתי שזה אף פעם לא יהיה קל. אבל יותר קל להדחיק שיש תינוקת ביד.
האמהות מחדדת את הכאב של אמהות אחרות.
מן תחושת כאב אוניברסלית של אמהות משהו שאי אפשר להבין ולהסביר.
סבתא שלי ז"ל, נסיתה להסביר לי בילדות שאמא שלה מתה מצער אחרי שדוד שרגא נהרג.שלא יכלה לשאת את הכאב
ביום זיכרון הראשון , חודשיים אחרי שהבכורה נולדה, ליד הקבר שלו הבנתי את מה שהיא אמרה.
הערב, אני אמא כבר שמונה שנים, והצפירה הזו עם שניים מתוך שלושת הילדים בסלון, עושה את זה כואב, וחשוף.
ומפחיד.
ורגע אחרי שהלילה מכסה את הכל, והמחשבות נודדות אל ימי נעורים , אל חיילים שלא יחזרו, אל סיפורי הילדות של סבתא על שרגא איצקוביץ ז"ל אל זכרונות מימי התנועה והגרעין שחלקתי עם אמיר רוזנברג ז"ל
ברגעים האלו אני עוברת חדר חדר, מיטה מיטה ומחבקת חזק
מחבקת את הילדים שלי
ומתפללת שלהם לא יהיו זיכרונות כמו שלי
שלא יהיו להם חברים שישארו בני עשרים
ודודים גיבורים עם מדליות ואנדרטה מהקיר.
מחבקת ובוכה.
