עמוד הבית » תגיות משרד החינוך

Tag Archives: משרד החינוך

Feed Subscription

"תִּכְלֶה שָׁנָה וְקִלְלוֹתֶיהָ, תָּחֵל שָׁנָה וּבִרְכוֹתֶיהָ." זו הייתה השנה שלי

"תִּכְלֶה שָׁנָה וְקִלְלוֹתֶיהָתָּחֵל שָׁנָה וּבִרְכוֹתֶיהָ."לא חושבת שאי פעם התעמקתי בטקסט הזה שנאמר בראש השנה, ראש השנה זה זמן חשבון פנימי אצלי, בעיקר כי הוא יום ההולדת העברי שלי. (השנה אגב מתאחדים להם תאריכי ימי ההולדת שלי וזה חוסך את החשבון האישי הכפול) והבקר בחיפוש של משהו אחר לגמרי,בין שלל ברכות ראש השנה במייל קראתי אותו שוב. כאלו נכתבו מחשבותי אני במילים אלו .

נדמה לי שלא הייתה שנה בה חיכיתי כל כך שתסתיים שאוכל להניח אותה מאחורי , ועברתי כבר כמה שנים מאתגרות בחיים.

השנה הזו הייתה דו קוטבית ברמות מטורפות, כמו שהחיים עצמם היו.

מצד אחד הרגשנו בבית. התאהבנו במה שיש למקום להציע, במדבר , בשקט, וביכולת לצאת מרחק פסיעה ולהיות בטבע.
צמחנו כולנו, כמשפחה, כאינדיבידואלים, נדמה שהילדים סוף סוף מצאו את מקומם, קטן הבית עשה זינוק משמעותי בתוך הגרף האישי שלו בעזרת צוות טיפולי שלא הניח לו, האמין בו ודחף אותו ואותנו קדימה.
אחרי שנה סוערת בפעילות בוועד הורים בבית הספר קיבלתי את אחת ההחלטות הכי משמעותיות שלי לקחת צעד אחורה להוריד את המעורבות , את הניסיון לשיפור לקידום , ואת הצפיות.
התמקדתי באיים של הטוב בתוך מערכת שנמצאת אי שם מאחור, ומתהדרת בזה שהצליחה מעט לצמצם ולו קוסמטית את המצב, שמסתתרת מאחורי המילה "פריפריה" במקום לנער את האבק ולדרוש יותר גם מעצמה אגב.
ידעתי כמו תמיד שחינוך מתחיל בבית, ומה שיחסר להם מהמערכת אנחנו נוכל להשלים להם, ראיתי את הטוב במערכת החינוך הבלתי פורמלית, זכינו במדריכי חוגים שהיו הרבה מעבר, והחלטתי  לשחרר.
בקייץ קצת לפני תחילתה השנה עברנו לבית שקסם לנו, הוא היה ללא ספק קטן פיזית למידתנו אבל אהבנו אותו מאוד ונהנו מכל מה שהוא הציע לנו.
במישור החברתי  מצאנו לעצמנו חברים שהפכו למשפחה,  הם הלכו איתנו יחד יד ביד בכל האתגרים לטוב וגם לרע , ידעו לעזור לכוון וגם לחבק שהיה קשה מידי .

יחידת הקומנדו המשפחתית צילום טלי בריל

יחידת הקומנדו המשפחתית צילום טלי בריל

בתחום התעסוקה מצאתי את מה שאני עושה הכי טוב, דייקתי את עצמי את יכולתי, חיברתי בין העולמות הדיגיטליים בהם אני חייה, לבין ענף התיירות שהוא אחד מהענפים המובלים באזור. עבדתי קשה, אבל העבודה נשאה פרי , וקיבלתי מחמאות ומשובים חיובים מכל מי שעבדנו יחד.

אבל מעל כל הטוב הזה  רחיפה עננת האי וודאות. מה יהיה עם קטן הבית בסוף השנה.
העננה הזו הייתה צבועה בחלק מהזמן בוורוד אני מודה, אולי זו העובדה שידעתי שיש מספיק "בוגרי גן " לפתיחת כיתה א , אולי ההבטחה של שר החינוך להחריג את היישוב ולהשקיע משאבים במקום בהסעות בשילוב ולמידה, אולי האופטמיות והאמונה שלי שמי שפתח גן, ידע לפתוח גם כיתה.  אולי גם השיחות עם הצוותי הטיפוליים שחשבו ממש כמוני.
עננה לפעמים ורודה , אבל היא הייתה שם .
יחד עם ההתלבטות שלנו ,שלא שונה מהתלבטות של הרבה הורים לילדים בגן חובה לגבי העלייה לכיתה א', האם הוא בשל? האם הוא מוכן?
זו הייתה שנה לא פשוטה במישור של מימוש זכויות ולו בסיסיות לקטן הבית.
עשרות שעות ופגישות ונסיונות להתאים את הפעילויות הקהילתיות לכלל הילדים,  נאבקנו על הזכות שלו ל"שילוב" בגן "רגיל" , היה לנו חשוב לראות אם הוא מסוגל בכלל להגיע ממקום קטן ומנותק , אל גן שנמצא יחד עם בה"ס, במבנה ענק יחד עם לא מעט תלמידים  והוא עמד בזה, בכל יעד שהוצב לו, הפתיע את הצוות, אבל לא אותנו.
אבל זה לא עזר, זה לא הוא זה צוות שלא קיבל הכשרה מתאימה, זה "שילוב" שנעשה על הנייר אבל בפועל היה שעתיים שבועיות במקום אחר.
הדינוסנס הזה בין ילד שכל מי שרואה אותו מחוץ למערכת רואה את הפוטנציאל שלו, לבין מערכת שעסוקה כל כך בלספר על הצעד הענק שנעשה ביישוב שלא היה בו גן,  אבל לא מסתכלת קדימה ולא רואה את הילד עצמו , בין מילים יפות וססמאות לבין מצב בפעול בו נאמר לי יותר מפעם אחת "אין לנו מה לעשות עם הילדים האלו", ופעם אחר פעם תיקנתי הסברתי, בעיקר לקחתי נשימות ארוכות והשתדלתי להנגיש לכולם את המצב , לנסות לגרום להם לראות אותו,  ולא את המוגבלות שלו, להתמקד באיים של הטוב. האמנתי שלא יכול להיות שאנשים הרואים בעצמם נאורים, משכילים והמתיימרים לעסוק בחינוך וקהילה  , יעדיפו לקרוע ילד מהקהילה ומהמשפחה ולשלוח אותו שעות כל יום בדרכים לא דרכים בקור מקפיא בחורף, בחום לוהט בקייץ רק בגלל שיש לו מגבלה, במקום לעשות את המאמץ ולהשקיע את התקציב בהנגשה.
זו הייתה שנה של מאבק, על הזכות לגור במצפה רמון, גם אם יש לנו ילד אחד מיוחד, הזכות לחינוך ביישוב, הזכות והמחשבה על כל אחד ואחד.

התאהבנו במדבר צילום טלי בריל

התאהבנו במדבר צילום טלי בריל

ובתוך כל זה , כהורים אחראים ומאחר שהיה לנו ברור שאנחנו לא מוכנים למצב בו הוא יצא בניגוד להמלצות של אנשי המקצוע למסע יומי בכבישי הנגב , יתנתק ממעט החיבור שלו לקהילה, יתנתק מאחותו ואחיו. בתוך כל זה התחלנו לבדוק אפשרויות חלופיות, כשיצאנו למסע חיפושים הזה אמרנו שזה רק תכונית חליפית, שלא ממש נפעיל.
היו לא מעט דילמות על הפרק, לאיזה יישוב ? נשארים בפריפריה? חוזרים למרכז? אולי לצפון אולי לשרון? הכל היה פתוח.

במסע הזה גילנו באופן לא מפתיע שהפריפריה חסרת שירותי חינוך  ובריאות הנחוצים להתפתחות של קטן הבית  או שהם במרחקים עצומים, ואין גישה אלהם.
גילנו שאנחנו לא לבד, ושמידי שנה עוקרות משפחות את החיים שלהם בניסיון לתת מענה חינוכי הולם לילדים שלהם.
במסע הזה גילנו ערים בארץ שהחינוך המיוחד בהם נחשב מעולה, אבל המערכת שלהם קורסת מעומסים.
גילנו שיש אנשים טובים,
שעזרו לנו במסע
שכיוונו
שענו על מיליון השאלות שלנו
שידעו להציג את האמת הכואבת, להאיר את הקשיים
אבל גם לא לפחד
גילנו עד כמה חזקה קהילת ההורים המיוחדים
באיזה מהירות אנשים זרים נרתמים לסייע , לענות על שאלות
להגיד את הטוב ואת הרע
לנסות לחבר
גילנו עד כמה  אנחנו אוהבים את החברים המופלאים שלנו אלו שנפגשנו בחיים ואלו שאנחנו מכירים מהמציאות הדיגיטלית  שנרתמו לנסות לעזור כל אחד בתחומו ביכולתו.
בתוך הלב קיווינו שנצליח שמשהו יתעורר וישנה את דעתו.

אבל לא  המאבק נכשל.

סופו היה קשה ומר, וגבה מכולנו מחיר.
זו הייתה הפעם הראשונה בחיי בה נאלצתי לעזוב מקום, לא מבחירה שלי אלא בגלל אטימות מערכת "אין לנו דרך לתת מענה לכולם " נאמר לי באדישות ויהירות.
שבועיים אחרי מה שהוקצב כדד ליין,  ואחרי סחבת בלתי אנושית קיבלנו את הבשורה הסופית שלא תפתח כיתה. קיבלנו הצעות חלופיות שנדמה שנאמרות רק על מנת לסתום את הגולל, חלופות שלא התאימו לילד אבל הסתדרו למערכת. לא נותרה לנו ברירה, נפרדתי מרוב לקוחתי, מהחברים ,בכינו, ארזנו, עברנו.
השנה הזו הייתה קשה, אחת השנים הבודדות בה הרגשתי כל כך חסרת אונים, אחת קטנה חסרת משאבים אל מול מערכת נוקשה, אטומה מערכת פוגענית, אי שוויונית. הרגשתי כמו דוד מול גוליית, נלחמת על הזכות הבסיסית של כל ילדי לקחת חלק בהקהילה, לממש את הפוטנציאל האישי שלהם.
ארבעת החודשים האחרונים של השנה הזו גבו ממני מחיר, מחיר בריאותי, פיזי נפשי. גרידתי כל שביב אנרגיה בגוף שלי על מנת להסתיר את הדברים, את המלחמות את התחושות. לתת לילדים הגדולים, שראו מה קורה את תחושות הביטחון, לסנן להם את האכזריות של מדינת ישראל שמקיאה מתוכה את החלשים , לשדר ללקוחות עסקים כרגיל ששומדבר לא היה רגיל.
אחרי לא מעט לבטים, החלטנו בכל זאת להמשיך ולקשור את עתידנו לדרום, החלטנו לעבור לערבה, בחרנו בחבל איילות, שהתרשמנו מהתפיסה החינוכית שלו לצד הקריבה היחסית לעיר "גדולה" אילת בה יש מענה לפחות ראשוני לקטן הבית.

גם כאן ההתחלה לא הייתה ועודנה פשוטה,אנחנו מתמודדים עם מכשולים אבל התחושה הראשונית שלי היא שהמערכת כאן מכילה ולא בססמאות , גם אם יש כאן אתגרים, גם אם גם כאן יש בעיות תקציב,  וגם פה כמה ימים לפתיחת שנת הלימודים אני שוב מוצאת את עצמי כותבת מכתבים, מפעילה אנשים אבל עד עכשיו המערכת עושה רושם מנסה לסייע.

גם מבחינת מערכת החינוך התחושה כרגע שאנחנו במקום טוב, שניים מתוך שלוש המחנכים של הילדים (כולל המחנכת של קטן הבית) עשו הסבה להוראה מתחומי הניהול מתוך תחושת שליחות ויש בהם את הניצוץ שהיה כה חסר לי, ובכלל מהפגישות הראשונות שלי יש מזה זמן רב תחושה שאנחנו מדברים את אותה "שפה" בחינוך.

קטן הבית התחיל בכיתה קטנה בבה"ס רגיל, והוא מייד השתלב ונדמה שהוא במסלול הנכון עבורו. הגדולים גם הם התחילו מחדש, וגם כאן התקבלו בידיים פתוחות ואני מקווה שהקליטה הפעם תהיה קלה יותר .

בתחילת השבוע תסתיים השנה הזו, ואני כל כך רוצה לשים אותה בארכיון  . לאסוף את השברים, לאחות את הסדקים שהיא הותירה בה, לנשום מדבר ולחזור לעסוק בדברים שאני אוהבת ולא במלחמות קיום .
אני מאחלת שהשנה שמתחילה תהיה שנה של בריאות לכל בני הבית (אני בתוכם), שנה של של צמיחה של קליטה ושל פרנסה טובה , שההתחלה שלה עם כל האתגרים מהווה סימן למה שיבוא.
שנה טובה

שקיעה בערבה צילום טלי בריל

שקיעה בערבה צילום טלי בריל

 

בוא נדבר על הווה , לא העתיד. מכתב פתוח לשר החינוך

שלום כבוד השר,

אני שוב כותבת לך מכתב, שנה אחרי המכתב הקודם שלי.

 השנה הפקדתי בידך את העתיד של שניים משלושת ילדי,   השנה כבוד השר אתה אחראי ישירות על שניים מילדי  שנכנסו לראשונה למערכת החינוך, הבכורה לכיתה א' והאמצעי לגן טרום טרום חובה.

שלוםפ כיתה א' צילום טלי בריל

שלום כיתה א' צילום טלי בריל

הייתה לנו שנה דיי סוערת  במערכת, הרבה הצהרות, ביטולים, המון  מסיבות עיתונאים וסטטוסים חוצבים בפייסבוק.

אבל בשדה החינוכי? שם כך נראה שום דבר באמת לא מתקדם.

סטטוסים מושחזים, צילום מתוך עמוד הפייסבוק של שר החינוך

סטטוסים מושחזים, צילום מתוך עמוד הפייסבוק של שר החינוך

אתה מבין כבוד השר, חשבתי שאתה כמי שבא מהשדה החינוכי, כמי שהצהיר עוד לפני הבחירות שזה זה התפקיד שהוא רוצה, זה שטוען שהוא קשוב לרחשי הלב של ציבור ההורים, זה שרוצה להצעיד את ישראל קדימה . חשבתי שאולי תתחיל לעשות שינוי.

שנה אחרי ו..

שנה אחרי ולמידה משמעותית לא מתחילה בגני הילדים, אחרת איך תסביר שבניגוד לכל המחקרים והמומחים בארץ ובעולם בגני הילדים שלנו גם שנה הבאה ילמדו עד 35 ילדים עם גננת, סייעת ו.. בת שירות לאומי, שנה אחרי ובמקום לקחת אחריות, להבין כי חמש השנים הראשנות בחייו של ילד הם החשובות ביותר, לפעול למען התאמת מערכת החינוך אל גיל הילדים , התאמת התקנים העולמיים ולאמץ את מסקנות ועדת טרכנטנברג אתה בוחר בפתרון שהוא לא פתרון. בת שירות כבוד השר כבודה במקומה מונח, אבל היא לא אשת חינוך. ואנחנו עוד נצטער על זה.

שנה אחרי ואתה יוצא בהצהרות על קיצור החופש הגדול,שבשטח מסתבר מרגע לרגע שזה בעצם פיילוט רק לכתות א-ב , שהוא אומנם מסובסד ואין אלא לברך על כך  אבל תלוי ברצונן וביכולתם  של הרשויות  המקומיות..ולא זה לא סבסוד מערכות קיימות אלא מערכות חדשות . וגם עכשיו רגע לפני פסח רב הנסתר על הגלוי,  ושוב מילים יפות , כותרות ענק ובשטח שוב עשרות הורים ינסו להבין מה קורה. ומי באמת נשאר עם הילדים ומה התוכן , וגם השנה המציאות הכלכלית הכואבת תבוא על חשבון החינוך.

ואם כבר נגענו בחופש הגדול צא לי אבל החמצת  הזדמנות אולי היסטורית לעשות את השינוי, לקדם תהליך של שינוי, תהליך של חשיבה , של שיתוף פעולה ולשנות את מערכת החופשות, להתאים אותה למציאות הישראלית , להתאים אותה לצרכים המשתנים של המערכת.

גם כאן בחרת  במילים יפות,  הזמנת הורים ולעדה אבל לא באמת הקשבת למה שיש להם להגיד וחזרת אחורה בזמן.

פספוס גדול

פספוס גדול

אתה מבין כבוד השר,יש תחושה כזו של החמצה דווקא מאלו שיודעים שאי אפשר הכל , שיש מחיר שנצטרך כחברה לשלם, שנצטרך יחד למצוא את הפתרונות שנוכל להתקדם באמת.

אבל בשביל זה צריך לקחת יוזמה, בשביל זה צריך לקחת בחשבון שיהיה לזה מחיר לא פשוט, בשביל זה צריך הרבה מעבר לסטטוס נרגש או מסיבת עיתונאים, בשביל זה צריך לבוא נחוש אל מול כל הכוחות החזקים במשק, בשביל זה צריך לשים את טובת הילדים לפני הכול.

וזה לא קרה.

 אבל עברה רק שנה כבוד השר, וכבר אמרו לי שאני אופטימית, ואולי כל מה שנשאר לי זה להאמין שאולי  אולי מתשהו כן תשנה משהו.

תחושה של החמצה -חזרה לראשון לספטמבר

החזרה לראשון לספטמבר  עליו הודיע משרד החינוך היום הוא החמצה. החמצה של אפשרות לעשות שינוי משמעותי.

פספוס גדול

פספוס גדול

דיברתי על כך בכתבתה של מיטל שוויגר ששודרה במבט 23/2/14 . 

המאבק למען הגיל הרך בחדשות

עברו שנתיים מאז יצאנו לרחובות, שנתיים ואנחנו עדיין נאבקים. נאבקים על החינוך ועל עתיד הילדים שלנו. לפעמים נדמה לי שהתרגלנו למעט, התרגלנו למצב כזה שאם נותנים לנו "פירורים" אנחנו אומרים תודה.

במסגרת הניסיונות לשנות, להשפיע ולעלות את החינוך לסדר היום הציבורי התראיינתי בנושא בכמה כתבות בחדשות בערוצים השונים

בין הפטיש לסדן – על הקנסות שנדרשים הורים לילדים בגילאי 3 לשלם לגנים הפרטים, במידה ויעזבו, מצב בו אין מקום לכולם אבל תשובות מתקבלות רק בינואר .

חדשות ערוץ 10 :

 

 

 

בהמשך לפוסט על הורות 2014  על הקושי ועל המחסור במעונות יום לגיל הך, ועל העדר הפיקוח כתבה במוסף חדשות השבת 15/2 הערוץ הראשון

 

 

על החששות שלי מגני עיריה כתבתי כבר באוגוסט כאן , המאבק להוספת סייעת לא הסתיים , כתבה במבט לחדשות 18/2

 

 

סופרת בחשש לאחור

הספירה לאחור בעיצומה, ההתרגשות בשיאה…

עוד עשרה ימים והאמצעי שלי ייכנס לגן טרום טרום חובה עירוני. לצד ההתרגשות העצומה בבית יש חשש כבד , ולא זה הנורמאלי, זה שמלווה אותי בכל פעם שהם עושים משהו חדש.

עוד רגע בגן

עוד רגע בגן

החשש הגדול הוא האם אני כאמא שולחת אותו למקום שעשוי להזיק לו? האם המציאות הכלכלית מכתיבה לאלפי הורים מציאות חינוכית שאני לא בטוחה שהיא הכי נכונה?

הנה כתבה שהתראיינתי בה  מתוך מבט 15.8

כתבות אחרונות

נושאים

Scroll To Top