עמוד הבית » תגיות הורות

Tag Archives: הורות

Feed Subscription

אחי מיוחד

" מה פתאום להחליף? זה אח שלי אני אוהב אותו כמו שהוא למה להחליף"

כשמדברים על ילדים מיוחדים, השיח החזק הוא על הילדים עצמם, טיפולים, זכויות, חששות מהעתיד. מעט מידי בשיח מתייחס לאחים והאחיות של ילדים מיוחדים, נכון יש מחקרים ובכולם האחים והאחיות יוצאים אנשים טובים יותר , אבל מעט מידי יש מענה לצרכים המיוחדים של האחים והאחיות  עצמם, על האתגרים שבגדילה לצד אח/ת מיוחד/ת.
אני מודה בחי היום יום אני לא רואה אותנו כמשפחה מיוחדת  אנחנו זוג הורים שלושה ילדים , בת אחת שני בנים, וכן הקטן הוא ילד מיוחד, אז? מעולם לא הסתרנו את המצב מאף אחד, גם לא מהילדים, והם גדלים לתוך מצב שאח הקטן שלהם מיוחד, והכל תמיד היה גלוי, ומוסבר מותאם לשלבים אותם עברנו באבחונים, בגילאי הילדים לשאלות שהם שאלו וגם לשאלות של החברים שלהם .
אבל בואו נודה על האמת, הם גדלים במדינה בה קבלת האחר היא לצערי עדיין ססמא יפה, ולא מציאות .

את עמיעד טאוב אני מכירה כבר תקופה ארוכה , לא נפגשנו מעולם,יש לנו חילוקי דעות על המון דברים אבל יש  מכנה משותף שמגשר על הכל – שננו הורים לילד מיוחד, ושננו פועלים למען קידום נושאים הקשורים בילדים שלנו.לכן כשעמיעד שיתף אותי בתהליך כתיבה של הספר, היה לי ברור שאני רוכשת אותו, לתת נקודה נוספת של הסתכלות לילדים.
הספר הגיע לנו בול בזמן  המרכזי, בן שמונה גדול מאחיו המיוחד בשנתיים, בדיוק בגיל בו ילדים הופכים להיות יותר אכזרים , וידעתי שהוא צריך עוד כלים על מנת להתמודד עם הסביבה.

אחי המיוחד צילום יחצ עט תקשורת

אחי המיוחד צילום יחצ עט תקשורת

הספר "אחי מיוחד" כתוב בשפה קלילה וברורה, מלווה באיורים מקסימים של תהילה גולדברג  מספר על מוגבלויות שונות בנקודת מבט של ילדים "אחים ואחיות של".
הוא בדיוק באורך הנכון  כזה המאפשר לנהל שיח קצר תוך כדי, ויש בו לא מעט מוגבלויות נראות ולא נראות אשר מספקות יריעה רחבה של הזדהות/הכרות כולל אגב התייחסות לילדה שנפגעה בתאונות דרכים.
והמרכזי לא רק שמצא עם מי להזדהות בסיפור אלא ידע לזהות גם ילדה נוספת שהוא מכיר ככזו שנכתב עליה בספר. הספר הביא הזדמנות מצוינת לשיח על אחאות מיוחדת , על זה שהוא ואחותו הם לא היחידים שיש להם אח מיוחד ועל האתגרים שהוא נתקל בהם בהסברה לילדים אחרים.

כמה ימים אחר כך הוא לקח את הספר לבית הספר  , ובסיכום עם מחנכת הכיתה שלו הוא ביקש להציג לכיתה את הספר ואת האתגר של להיות אח מיוחד. משלל הסיפורים נבחרו שניים, אחד שלו ואחד של ילדה נוספת המכיתה (הסובלת ממגבלה בעצמה)  והשיעור יצא לדרך.

לא נוכחתי בו, אבל הוא חזר עם פרצוף דיי רציני, סיפר שנשאל שאלות דיי מורכבות ושהוא בעיקר" מקווה שיפסיקו להשתמש במילים" אוטיסט מפגר עיוור  בתור קללה", אבל הוא לא בטוח. הוא ביקש שנקנה ספר אחד גם לכיתה, שהילדים לא ישכחו שיש גם אחרים.

מצוות הבה"ס קיבלתי את הציטוט שלמעלה, סיפרו לי שהיה מאוד קשה למבוגרים שנכחו בשיעור להישאר אדישים לנוכח ההסבר שלו על אחיו, על איך זה באמת, חזר והסביר להם איך נראים החיים שלנו, בלי פילטרים, בלי קלישאות, כמו שרק ילדים יודעים להגיד.

הציטוט בכותרת אגב הוא התשובה שלו לשאלה של אחד מהילדים ששאל אותו אם הוא היה יכול להחליף את אחיו לאח "רגיל" אם הוא היה עושה את זה.

 

ממליצה בחום לכל הורה , איש חינוך ובעיקר הלוואי שספר כמו זה ייכנס לתכנית הלימודים

 

אחי מיוחד/ עמעד טאוב  הוצאת עט תקשורת

לרכישה : הקליקו כאן 

עמוד הפייסבוק : כאן 

 

 

אמא טרייה? מה הסיכוי שלך למצוא עבודה?

יש רגעים בחיים שנחקקים בראש. זה אחד מהם.

תל אביב קייץ 2006 , אני בחודשי הריון ראשונים, בפגישה עם מכר וותיק. במשך השנתיים שקדמו לפגישה בהזדמנויות כאלו ואחרות ניהלנו גישושים מקצועיים, אחת לתקופה ההינו נפגשים, הוא היה מציע לי תפקידים שונים אבל אף פעם זה לא ממש הסתדר.

שבוע  קודם, כמו פעמים רבות בעבר הוא הרים טלפון ואמר שאנחנו חייבים להיפגש, הפעם יש לו הצעה סופר אטרקטיבית בשבילי. שמחתי. ידעתי שאני מסיימת תואר ו בדיוק חזרתי מהפקה של פרויקט שעבדתי עליו כמעט שנה  וחיפשתי עבודה  קבועה.

בפגישה ההיא הכל היה מעולה, דיברנו על החברה שלו, על הגדילה, על התפקיד שהוא מחפש שהיה נדמה שתפר בדיוק בשבילי, נושא השכר הונח על השולחן ממש בראשית הפגישה, ניהלנו מ"מ עניני וקשיח , תיאום ציפיות , והסכמנו על כל הדברים המהותיים לכאורה ההינו אמורים סוף סוף להתחיל לעבוד יחד.

עד שאמרתי לו משפט אחד :רק שתדע שאני בחודשי הריון ראשוניים.  איך שסיימתי את המשפט הזה, ראיתי את המבט שלו משתנה, את כל שפת הגוף. הוא ממלמל מזל טוב מאולץ, וסינן שחבל שלא אמרתי לו בטלפון או בראשית הפגישה, ושנתקדם טלפונית.

בסופו של דבר, אחרי התחמקויות , תירוצים ומשפטי מחץ (עזבי אותך מלחפש עבודה עכשיו, קודם תלדי) הסתבר לי שלתפקיד שנתפר עבורי אויש גבר.

זה היה המפגש הראשון שלי עם אפליית אמהות בשוק התעסוקה, וזה חודשים לפני שהפכתי לאמא .

 

time-488112_1280

 

בשנים שחלפו אני מתמודדת עם הניסיונות להיות אמא, ולהתפרנס כאחד, הפנמתי ששוק העבודה הישראלי לא מותאם להורים בכלל ולאמהות בפרט (מוזמנים לקרוא גם כאן ) , עברתי גלגולים שונים ובעיקר הפנמתי כי אם אין אני לי מי לי .

לכן שמחתי השבוע  להשתתף בדיון מיוחד  שנערך בכנסת  של ועדת העבודה והרווחה יחד עם הוועדה לקידום מעמד האישה  בדיון עלתה הצעה דחופה לסדר של חברת הכנסת  רחל עזריה בנושא אפליה של אימהות צעירות בחיפוש עבודה ובמקום העבודה.

אמרתי שאני לא לבד?

נתונים שמפרסם  מנהל מחקר וכלכלה ונציבות שוויון הזדמנות בעבודה מראים כי : 32.4% מן האימהות ה"טריות" (אחת מכל שלוש), חשות אפליה בתהליך חיפוש העבודה בשל היותן אימהות לילדים קטנים; וכי 19.6% חשו אפליה במקום העבודה בשל היותן אימהות לילדים קטנים, תוסיפו על זה את המחקר של הלשכה המרכזית לסטטיסטיקה שמעלה  כי  26% מן הנשים בין הגילאים 20-45 שעבדו ונולדו להן ילדים הפסיקו לעבוד בעקבות לידת הילדים.

ותקבלו אלפי שנים שמתמודדות עם אפליה ומצוקה רק בגלל שבחרו להיות אמא.

 

מאחורי הנתונים האלו , על היציאה משוק העבודה של נשים, ועל הקשיים שכל אישה בגיל הפוריות מתמודדת איתה,  יש נשים, שעתידן נפגע, כי תעסוקה זו לא רק הפרנסה כאן ועכשיו, אלא זכויות הפנסיה שלנו, העצמאות הכלכלית וגם אגב יכולת הבחירה העתידית.

הגיע הזמן ששנה את שוק התעסוקה הישראלי, הגיע הזמן שנקדם איזון בין בית לבין משפחה, הגיע הזמן שנודה באמת.

מדינת ישראל מעודדת ילודה, לא אוהבת ילדים.

 

 

הורות 2014 לא מה שחשבתם

הרשו לי לנפץ לכם רגע את השבוע הזה, את שבוע המשפחה בו כולם מדברים על התא המשפחתי באידיאליזציה מופלאה, מכמה ילדים מונה המשפחה הישראלית, מה היא צורכת ועד סקר מה תקבלו ליום המשפחה מהעסיק, והשנה לאור האקטואליה לא יעדרו מהשיח כתבות צבע על משפחות "מיוחדות" כאלו שלא בנויות מאבא אמא ילדים .

משפחה זו לדעתי הפרה הקדושה האחרונה של ישראל, תא משפחתי הוא קודש. ואם העזת לא להיות הורה עד גיל 30 +  אתה צפוי לתחקיר מעמיק עד מעמיק מאוד. שלא נגיד סנקציות . וזה אגב כולל גם כאלו שלא חיים בזוגיות ושמעתי שזה לא פוסח על חברי החד מיניים. מצד שני אנחנו מדינה שמקדשת את התא המשפחתי כל עוד הוא לא מפריע לנו להיות אנשים יצרניים, אנשים עובדים, רצוי הרבה שעות.

תא משפחתי זה ערך עליון ילדים זו בעיה. אחרת תסבירו לי למה שואלים נשים בכמעט כל ראיון עבודה אם יש להם "סידור" לילד.

אבל כרגיל הקשיים של התא המשפחתי נעלמים אי שם. כי לא נעים להרוס חגיגות, להרוס את הפרה הקדושה האחרונה בישראל . המשפחה.

אבל מה שלא מדברים עליו זה שגם בשנת 2014 להיות הורה בישראל זו משימה כמעט בלתי אפשרית.

בראשית השבוע התקיים "כנס הורים נה/עדרים " של השדולה הורות בעידן של קריירה ברשותו של ח"כ איתן כבל בשיתוף עם וויצ"ו. הרעיון  שעמד מאחורי הכנס היה להתחיל לדבר על פתרונות להתנגשות בין שוק העבודה לתא המשפחתי. התנגשות שגובה מחיר, מחיר משפחתי.

הורים נעדים,צילום מתוך הזמנה לכנס

הורים נעדים,צילום מתוך הזמנה לכנס

איך שלא נסתכל על זה ישראל נמצאת במקום די גבוהה בהתנגשות המופלאה בין שוק העבודה להורות. ואם חשבתם שקידוש העבודה מגדיל את התוצר אתם  טועים , התוצר השנתי בישראל נמוך משמעותית מהמדינות המערביות . במדינה בה תרבות מי הולך אחרון מהמשרד שולטת , ולא עמידה ביעדי תפוקה זה לא מפתיע, מלי אלקובי מחברת דינמיקס הציגה בכנס נתונים שמאשרים את תחושת התסכול של אלפי הורים,.ישראל נמצאת במקום הרביעי מהסוף במדד ה- OECD  לאיזון בין בית ועבודה. כיום, ממוצע שעות העבודה השנתי בישראל עומד על כ-2000 שעות, קצת פחות מדרום קוראה ויוון, לעומת 1400 במדינות אירופה ו-1700 בארה"ב.

ובכוונה כתבתי הורים, כי בישראל 2014 יש לא מעט אבות שממש כמו ח"כ כבל מבינים שהורות זה   לא עניין מגדרי. גדל פה דור חדש של אבות שרוצה לקחת חלק משמעותי בגידול ילדיו. עכשיו בואו נדבר על הורות, על ירידת מעמדו של ההורה, ועל המצב של הנוער וגל האלימות, עכשיו נשפוט הורים על פינוק יתר , 2000 שעות ממוצע בשנה ! איך אפשר לחנך ולהשפיע על משהו שזה המצב?

עובדים יותר , מרווחים פחות. שקפים מהמצגת של מלי אלקובי מחברת דינמיקס  צילום טלי בריל

עובדים יותר , מרווחים פחות. שקפים מהמצגת של מלי אלקובי מחברת דינמיקס צילום טלי בריל

אבל תרשו לי לקחת  צעד אחד לאחור, כי בשביל להגיע ל2000 שעות צריך למצוא קודם מסגרת לילדים. או כמו שמעסיקים אוהבים לקרוא לזה "סידור".

מכוון שלרובנו לא התמזל המזל לעבוד בגוגל, שמעניקה מסתבר לעובדותיה חצי שנה חופשת לידה אפשרויות לעבודה מהבית ו20 ימי חופשה שנתית , רוב המשפחות בישראל מחפשות מסגרות לפעוטות מגיל שלושה חודשים. גם כאן הנתונים צריכים להעיר מישהו.  רק 100 אלף ילדים בגלאי 0-3 מתוך 470  אלף  מתחנכים במסגרות הציבוריות.  נעמי מורנו, מנהלת האגף לגיל הרך בויצו  רק חיזקה את מה שכתבתי במאמר שלי ב ynet  (הקלקה ואתם שם ) והסבירה למה ההורים בעצם שבויים של מערכת החינוך הפרטי ,  הביקוש למעונות ויצו  מסתבר כפול מההיצע ובאזורים מסוימים הוא מטורף ומגיע עד 4 ילדים רשומים על כל מקום פנוי.  פלא שאמהות מנסות להרשם  עוד בהריון ?

הורים משלמים כפול ואף יותר ,במשפחות רבות עלות המסגרות הפרטיות גבוהה , אפשר  מסתבר לפתור את הבעיה , רק שהמדינה מחייבת העמדת תקציב משלים מה שמעיד חלק מהרשויות בבעיה.

אפרופו רשויות, אם שאלתם איפו הכסף שכן מוקצב, הוא נמצא במשרד הכלכלה, סמנכ"ל משרד הכלכלה, גיל ארז  הודה בכנס  שיש  כסף,  מיליארד  שקלים יותר נכון שתוקצבו בעקבות ועדת טרכטנברג  לטובת בנייתם של כ-300 מעונות יום חדשים ברחבי הארץ. למה לא בונים? הביורוקרטיה ושיטת התקצוב אל מול הרשויות מעכבת את  בבנייתם של המעונות החדשים. לדבריו גם סדרי העדיפויות של הרשויות לא תמיד מכוונים לילדי המעונות- הרשויות בונות קודם גני חובה.  גם שיש כבר כסף הוא שוכב איפושהו.

הורות בישראל 2014 , לא יספרו לכם באף כתבת צבע זה מסע מכשולים אחד גדול, ניסיון מתמיד למציאת הדרך למניעת התנגשות בין שעות עבודה ארוכות  ("עבדות"כמו שאמרה  בכנס ורד סוויד מנכ"ל הרשות לקידום מעמד האישה במשרד ראש הממשלה) לבין משפחה, בישראל 2014 יש 370 אלף ילדים בגלאי 0-3 שאין להם מסגרת חינוכית מסובסדת , ואלפי משפחות שאחד מבני הזוג נשאר בבית לא מבחירה  אלא מהעדר יכולת כלכלית לעמוד בנטל התשלום. בישראל 2014  עדיין ירימו גבה אל מול אב שיבקש לצאת פעמיים בשבוע לאסוף את ילדיו אלא אם כן הוא גרוש, בישראל 2014 אין קורלציה בין ימי החופשה של ההורים לאלו של הילדים.

אבל בישראל 2014 , ערך המשפחה מוצג כערך עליו, אז מה אם במציאות היום יומית אנחנו רחוקים מכך? תנו לחגוג. אחר כך ננסה לראות מה עושים אם בכלל.

שתקום האמא שאוהבת חורף..

תחשבו על חורף גשם מכה על החלון,  אם אתם תושבי ירושלים או הצפון בוודאי עולות מחשבות על פתיתי שלג קסומים שצובעים הכול בלבן, בית חם, ריח של מרק, אם מעלעלת בשלווה בעיתון שותה כוס תה  וילדים חמודים משחקים בסלון…

עכשיו תגיעו למציאות ..

חורף אולי מצטלם נהדר בסרטים ופרסומות לתה, אבל כמו  שראינו יחד בסוף השבוע האחרון בחיים הוא ממש לא כזה.  לא צריכה להגיע סערה של פעם במאה שנה בשביל שנודה על האמת המרה, חורף זה רע לאמהות .

אם לנתח את השיח האימהי בימים שרק הודיעו על הסופה, אז הראשונות שחזו אותה היו אמהות, עשרות סטטוסים בכל מקום אפשרי עסקו במה עושים עם הילדים, לשלוח או לא לשלוח למוסדות החינוך, כמה שכבות לובשים והאם ירד שלג או לא ומה  לעשות עם הילדים  הרשת געשה וזה לפני שענן אחד היה באופק.

אז נכון שאנחנו עוד לא אירופה,  וסופה בעוצמה כזו מגיעה אחת למאה ומשהו שנה אבל בואו נודה על האמת, החורף הישראלי גם שהוא לא בסערות ענק הוא סיוט, סיוט אימהי ברובו.

 החורף תמיד מגיע, לא משנה מתי הוא בא, ואומנם עד לפני כמה ימים הסתובבנו לנו בטמפרטורות שמזכירות את אוגוסט

קייץ בדצמבר    צילום טלי בריל

קייץ בדצמבר צילום טלי בריל

 וזה אומר שהיה לנו מספיק זמן להתכונן ולהפנים שזה מגיע, אבל שומדבר גם לא סופה כזו , לא מכין אותנו  לפתיחה של העונה הקשה באמת : עונת הג'ינגול האימהי (וכאן המקום להודות שיש גם כמה אבות בסיפור הזה) גם לא ניסיון קודם אגב.

בתיאום מושלם עם הנחליאלים החצבים והגשמים הראשונים מגיעים הוירוסים, אותם חיידקים אכזריים אשר גורמים לילדים להיות גושי נזלת מהלכים , אז נשלפות במהירות תרופות הסבתא והשיחות עוברות למוד איזה טישו רך יותר, ומה עושים עם הצינון הזה. אלפי אמהות מתפללות למען בריאות הילד ושהוירוסים יעזבו כמו שבאו . תפילו לחוד ומציאות לחוד.

הסערה ראשונה היא יריית הפתיחה לעונת" מי יישאר היום עם הילדים" , תקופה בה מוצאות את עצמן אלפי אמהות בישראל עושות להטוטים ותיאומי הפקה : יום האם, יום האב, יום הסבתא של, יום הסבא של ,יום המשפחה וכל זאת על מנת לשמור על מקום העבודה ועל הילדים יחד, וזה בנקודת הנחה שהאמא  עצמה  לא חולה, כי אמהות אף פעם לא חולות, אין להם פשוט מספיק ימי מחלה לעצמן.

ואם כולם בקו הבריאות טפו טפו טפו הגיע הזמן להתמודד עם חשוך קר וגשום .

אלוהים כבר אמר המשורר לא מרחם על ילדי הגן, ולכן גם אם כל היום היה מעונן סביר להניח שהממטרים הפזורים שהבטיח החזאי יתרחשו בדיוק בזמן איסוף הילדים אז מתגלים  כישורי קרקס סמויים באמהות  :הקפצת ילדים מעל נהרות ( כי מערכת הניקוז בישראל לא גם היא לא בנויה לגשם) , אחיזת מטריות ואין צורך להרחיב על תיקים מעילים ושת', בחורף יודעת כל אם  בישראל כל יציאה פשוטה יכולה להפוך לסיפור הישרדות.מוכנה להכול זו לא סיסמא זו מציאות .

כל אמא מגלה יכולת חציית אגמים   צילום טלי בריל

כל אמא מגלה יכולת חציית אגמים צילום טלי בריל

ואחרי ששרדנו את האיסוף מגיע תור המה נעשה היום?, או בעברית " אמא מצעמם לי". בחוץ גשם ו/או קר, הדור הצעיר שרק בסרטים משחק בשלווה ,מאיים לפרק כל חלקה טובה מהבית.זה האות לפתיחת  חמ"ל קישור בין מזג האוויר בחוץ לבין מצב הרוח בבית.  בנחה שמוצו כל כישורי המשחק  היצירה ,הבידור ,האפייה והבישול עם הילדים  עוברים  לשלב ב' . השלב בו מתחיל בחיפוש אחרי חברים/שכנים שמוכנים לקלוט את הסופה הביתית שיושבת בסלון רצוי אגב במקום שלא מצריך מעבר בחוץ, ולפעמים המצב כזה שאת מוצאת את עצמך בלב סערה עצמה  מהווה קצינת בידור מרחבית וזה אומר – את הבית אליו הגיעו החברים.

זו השעה הגדולה של ה"יצירה" בבית   צילום טלי בריל

זו השעה הגדולה של ה"יצירה" בבית צילום טלי בריל

ואיך אפשר חורף , גם אם סתם חורף בלי הפסקות חשמל? ולהפסקות חשמל יש נטייה מצויינת להגיע בדיוק בזמן ארוחות הערב, או המקלחות. אני חושבת שחווית הלשלוף ילד מהאמבטיה בשיא הקור בחושך היא חוויה שאין כמעט אמא שלא עברה אותה. ואם התמזל מזלך והספקת החשמל תפסה אותך "סתם" אז אז הגיע הזמן להפעיל את כל כישורי הפעילות בחושך עם הילדים, יחד עם כישורי השוטרות שלך, כי לילדים כיידוע יש נטייה נפלאה להעלם בחושך או חלילה לנסות לבדוק מה קורה עם הנרות ..

משחק צליליות גם זו דרך לשרוד הפסקת חשמל צילום טלי בריל

משחק צליליות גם זו דרך לשרוד הפסקת חשמל צילום טלי בריל

ואם כבר פעילות עם ילדים בואו נדבר על שבת, אין כמו שבת  חורפית ,אפשר להשאר עד מאוחר מתחת לפוך , אוכלים  חמין, כולם יחד..  מציאות אמרנו?  במציאות דווקא בשבתות חורפיות יש לילדים נטייה לקום מוקדם מאוד מוקדם , בעוד באמצע השבוע את צריכה להתחנן שהם יואילו בטובם לצאת מהפוך הרי שבשבת שאין לאן ללכת את מקולפת בעצמך מהפוך,  שוב את מגויסת על תקן קצינת מבצעים ופנאי, ולמבצע הסודי שאת מנהל קוראים  "בילוי משפחתי" שזה אומר להגיע אל מקום  שהמליצו לך יחד עם עוד אלפי הורים טרוטי עיניים שמתגעגעים לימים בהם בשבת בבקר אפשר היה להתכרבל תחת הפוך ולקרוא ספר עם כוס תה.

איך מתגברים על זה?

זוכרים שאנחנו בישראל, לא באירופה.. שהחורף שלנו קצר יחסית וגם סופות כמו אלו שעברנו לא קורות כל שנה , וגם השנה כמו כל שנה נעבור את זה איכשהו, וגם השנה נעשה שמיניות באוויר בין הילדים לעבודה, וגם השנה פסח מגיע בסוף והחורף נגמר . לא סתם קוראים לו חג החירות.

געגוע ל"פעם"

בתקופה האחרונה יש שיח גועש על ערכים, תפקיד ההורה אל מול אמצעי המדיה ובכלל דרכנו לאן.איזה דור הורי אנחנו איפו האחריות שלנו ,כיחידים וכחברה.

יש מן תחושה שאנחנו ילידי שנות השבעים מתגעגעים למשהו שהיה "פעם", לעבר .רסיסים עולים כל פעם, החיפוש התמידי אחרי האושר המירוץ המטורף של החיים שלנו נעצר מידי פעם לחיפוש והתרפקות על העבר.

בני הדור שלי נאחזים כך נדמה בתקופת ילדות שלנו  בה הכול נדמה היה פשוט יותר. שבוע שעבר הלך לעולמו אריק איינשטיין

אריק אינשטיין ז"ל צילום מתוך ויקיפדיה

אריק אינשטיין ז"ל צילום מתוך ויקיפדיה

היום הובא למנוחות בבית העלמין ליד הבית שלי, ספי ריבלין, והצפת זיכרונות הילדות כל כך גדולה.

אני שייכת לדור שגדל בראשון לציון אותה עיר עולם אחר .

לא היו לנו "מסכים" הייתה טלוויזה היה בה ערוץ אחד, ששידר מעט תוכניות בשבילנו בחמש וחצי  התייצבנו לראות מה משדרים .

בבקר השידורים היו של  הטלויזה החינוכית ואין אחד מהדור שלי שלא עשה את עצמו חולה לפחות כמה פעמים בשנה רק בשביל להישאר ולצפות בתוכניות..

מגרש המשחקים שלנו היה העולם והרחוב ,לא לכל משפחה היה רכב, ככה יצא שהחנייה של הבניין הייתה בעצם המגרש שיחקנו תופסת בין החניות ובין הבניינים  פעם ב.. עבר רכב וכולנו שמענו אותו מגיע מקצה הרחוב.

הגינה השכונתית הייתה בעצם גן שטיין, שהיה  מגרש חול עצום עם עץ חרוב זקן  ענק וכמה סולמות מתכת בחצי עיגול. שיחקנו מחבואים בין הענפים, חפרנו מחילות וארמונות בחול ולפעמים מצאנו נחשים וחרקים. ההינו נשארים בחוץ עד שהשמש הייתה שוקעת ואז היו קוראים לנו מהחלונות.

לא היו לנו טלפונים  בכל הבתים ושרצינו מישהו ההינו הולכים ודופקים על הדלת שלו, או פשוט צועקים לו מלמטה שירד.

געגועים לשנות ה 70  צילום אלבום משפחתי

בבניין  שלנו  כל הדלתות היו פתוחות, כל השכנים הכירו אחד את השני, ותמיד כך נדמה  היה איזה מבוגר שנשאר להשגיח על כולם. דיברנו בין המרפסות, עברנו מבית לבית ושנורא רצינו מישהו פשוט היינו הולכים לראות אם הוא בבית. לא היו לנו טלפונים בביתים, ולא קבענו מראש שעת משחק. פשוט ההינו שם.

ספי ריבלין ז"ל, צילום מסך אתר החינוכית

ספי ריבלין ז"ל, צילום מסך אתר החינוכית

השכונה בה גדלתי  גבלה בנחלת יהודה, הבית של פיסטוק היה לא רק תוכנית טלוויזיה אלא גם נקודת ציון כי כולם ידעו איפו פיסטוק גר, אז היה פשוט לקבוע שם בדרך לפרדס, או בגינה או ללכת לשם כי זה לעבור ל"נחלת" , לצאת מהעיר  ,ועל הדרך הצצנו דרך הגדר אולי פיסטוק בבית . ואם הוא היה לפעמים הוא היה אומר שלום לילדים ואנחנו ההינו מרגישים הכי חשובים בעולם.

שבגרנו הלכנו לתנועה, והפחדנו כמעט עד מוות חניכים באש לילה בפרדסים ובחולות, כן פעם היו כאן כאלו. אבל  גם היו לנו תקליטים, וקסטות  ופוסטרים של מעריב לנוער ולהיטון על הקירות, ומועדונים שהשמיעו מוסיקה מארץ רחוקה  והגיעו גם הערוצי הטלוויזיה  בלוויין שהיו בצבע.

ובבית הספר השקיעו כך נדמה לי קצת יותר בנו, קצת ניסו לדחוק בנו לא רק מספרים נוסחאות ואותיות אלא גם להשאיר אותנו על דרך המלך. עם  מילים גדולות על ערכים ודברים .

והיחסים  עם עולם המבוגרים היו גם אז מורכבים, אבל ישירים .

וההורים שלנו כך נדמה היו יותר נוכחים ובעלי משקל יותר גדול, אני זוכרת ששני ההורים שלי עבדו (ועדיין היו בבית בשעות האח"צ) , אבל זה לא היה ככה אצל כל הילדים, הרבה אמהות נשארו בבית או עבדו עד הצהרים, ומי שאמא שלו באה מהעבודה יותר מאוחר היה ילד מפתח.  הרבה פעמים היינו הולכים בזוגות ,ילדי מפתח מחכים אחד אצל השני, או שההינו מגיעים הבייתה ומעדכנים את השכנה שאנחנו בבית.

לא פעם השאירו אותנו לבד, ככה עם דלת פתוחה ושכנה בהיכון, ידענו תמיד שיש מבוגר באזור שישגיח. שההינו ממש חולים היו מתקשרים לסבתא והיא הייתה באה  בשלושה אוטובוסים עם סיר של מרק.

חלפו כבר כמה עשורים טובים מאז, ההווה כל כך שונה.

הרחובות כבר מזמן לא זירת משחקים , ילדים כבר לא משחקים תופסת בין הבניינים , הדלתות כבר מזמן נעולות, ולא תמיד מכירים את השכנים מעבר לשלום שלום וגם זה לא תמיד.

הטלפון כבר מזמן איבד את המשמעות המקורית שלו כשח – רחוק והפך לקונסולה שמנהלת לרובנו את החיים ואת הקשר עם העולם החיצון  ועם הילדים .

מסכים הפכו למה שדבוק לרובינו לפרצוף, לילדים יש מליון ערוצי צפייה ולחלקים מהם יש ערוץ יוטיוב של עצמם.

את ילדי המפתח החליפו הצהרונים, ואמהות יוצאות לעבוד וכבר מזמן לא נשארות בבית , ואבות חוזרים הבייתה הרבה אחרי החושך.

היום לא קופצים למישהו אחרי הגן או בית הספר אלא מתאמים שעת משחק, מכתבים באים במייל  וגם לילדים יש יומן ופעילויות ייעודיות .

הגינות הפראיות הפכו למהונדסות עם ארגזי חול מסודרים (אם בכלל) עם מתקנים משוכללים מפלסטיק שמעודדים התפתחות. שצריך לראות רופא לא הולכים ומחכים בתור אלא מזמינים במחשב. וזה אחרי שהתייעצנו איתו במייל  ועם קבוצת הורים ברשת. ואפרופו רופאים שהילדים חולים אמהות עושות תימרונים עם  העבודה, וגם כי גם הסבתות עובדות היום .

הכל הפך לכאן ועכשיו, ורצוי מהר, כבר לא כותבים טקסטים מסובכים בעברית שעוצרים אותך לחשוב , ושחקנים ומבצעים וזמרים שלא באים מאיזה תוכנית עם שלל פרסים אלא אשכרה עובדים ולומדים יש מעט.

הפכנו מילדי חופש למבוגרים במירוץ.

ואז באים ימים כאלו, וכולם עוצרים ולו רק לכמה שעות, נזכרים בערגה בימים ההם, מחפשים את הפשוטות של  הילדות. מתגעגעים לפעם. סטטוסטים, שיחות קטעי זיכרונות הכל צף עכשיו למרחב הציבורי, כולם נאחזים לשבריר בתקופה ההיא ..

היו שלום אריק וספי, בשביל הדור שלי אתם תמיד תהיו חלק בליתי נפרד מאיתנו

כתבות אחרונות

נושאים

Scroll To Top