עמוד הבית » תגיות אמהות ברשתות חברתיות

Tag Archives: אמהות ברשתות חברתיות

Feed Subscription

זה שאין חורף אמיתי לא אומר שאין נזלת..

אני אישה של קייץ. אני חושבת שחורף זה רע לאמהות 

מאז שנולדו הילדים זה רק מחמיר, כי לשלושת המופלאים שלי יש נטייה מופלאה לצינון תמידי,יחד עם כישרון נפלא ליובש , ושלושתם ללא יוצא מן הכלל שונאים לקנח את האף בדיוק בגלל זה.

ומה לעשות אמא שלהם , כמו מרבית אמהות אחרות לא מחבבת ילדים עם אף אדום ודולף. הבעייתי מכולם הוא קטן הבית, יש לו כישרון נדיר בתפיסת וירוסים למרחקים קצרים, נדמה לי שהוא מצונן בערך מאוקטובר רצוף. ואגב הנדמה לי הזה הוא לא רק תחושת בטן של אמהות, אלא מחקרים וסקרים מראים  כי פעוטות יחלו בצינון ונזלת כ- 12 פעמים בשנה !

 אני מודה אני סקפטית לגבי מוצרים, נסינו את המובילים בשוק, ושנהם לא התקבלו בהתלהבות אצל הילדים, עניין של מרקם תחושה וניחוח אני מתארת לעצמי.

לפני מספר שבועות אחרי פגישה בכצט חזרתי הבייתה עם מוצר חדש להתנסות טפטפים אפג'ל  . מוצר חדש יחסית בשוק, שבשונה מאחרים יש לו התוויה שזה אומר שהוא נבדק מחקרית וקלינית.

טפטפים אפג'ל   צילום יחצ

טפטפים אפג'ל צילום יחצ

האפג'ל הוא למעשה ג'ל עדין על בסיס לינולין 100% טהור (למניקות בחבורה התשובה היא כן זה בדיוק אותו חומר שמורחים על הפטמות בהנקה ) , מעושר בוויטמין E ואלוורה המרגיעים ומסייעים בטיפול באדמומיות ובגרוי האזור הסדוק סביב האף.  הג'ל  מכיל תערובת שמנים הכוללים שמן אקליפטוס, שמן הדס ושמן מנטה שמעניקים לו ריח עדין  והוא לא מכיל  SLS, פרבנים,  וחומרים משמרים.

הנסיין הראשי היה קטן הבית, האף הדולף שלו היה אדום , ומאוד מגורה ויבש. קטן הבית מומחה בהתחמקויות ממריחה של חומרים, הוא פיתח שיטה משוכללת, ולרוב מאוד בררן בריחות ולא סובל דברים על הפרצוף . אחרי מבצע קל נתפס החמקן. ולהפתעתי הדיי רבה הוא לא הושיט יד באופן מיידי  להוריד את זה. ושהוא "נזכר"  שמרחתי לו משהו על האף זה כבר לא היה שם, השיפור אגב נראה דיי מהר יחסית לתכשירים אחרים. גם האמצעי המצונן דיווח שהריח די נעים וזה נספג . המוצר אומנם מיועד לילדים מגיל שנה ומעלה אך לא כתוב שלאמהות אסור להשתמש בו , כי כמיטב המסורת גם אני חזרתי לסבב נזלת נוסף מה שהביא אותי להתנסות עצמית, ואני אגב סופר רגישה.  ללא ספק, יש פה תכשיר חדש , נספג ביעילות ומהירות ועושה את העבודה.

בסדרה אגב מוצרים נוספים, טפטפים מגבונים רכים לאף  בדיוק בגודל הנכון,עם מינון נכון של לחות

טפטפים מגבונים רכים לאף  צילום יחצ

טפטפים מגבונים רכים לאף צילום יחצ

 ו טפטפים שמנים לרענון הנשימה  שאותם מטפטפים על פיסת בד ומניחים בחדר . אגב לא משנה מה אומרים לכם אל תטפטפו ישירות על הילד, שלא יפתח רגישות

טפטפים שמנים לרענון הנשימה   צילום יחצ

טפטפים שמנים לרענון הנשימה צילום יחצ

 

אז אחרי שערכנו (עוד) ניסוי משפחתי , וגילתי בעצמי שגם הסדרה הזו של כצט מופלאה יצאתי להפקה של ארוע מיוחד יחד עם חברתי אפרת מונשרי גורן. על מה שהיה בארוע אתם מוזמנים לקרוא כאן

ובפינת תנו לי לדאוג לכם :

  •  הקליקו כאן וקבלו קופון  הנחה
  •  רוצים להתנסות קודם ?  אין בעיה שלחו לי הודעה עם הכתובת שלכם ודוגמית תשלח בדאר !
  • יש לכם עוד שאלות, רוצים עוד מיידע? להתייעץ עם המומחים של כצ"ט – בדיוק בשביל זה יש עמוד פייסבוק

תודה לאמהות הרשת !

תודה

תודה לדוברות של ההסתדרות הרפואית בישראל על האמון והיוזמה .

 תודה לצוות הקראטיב  : אלון, וגלית על עבודה בהולה באמצע הלילה, תודה לאפרת על התמונות המופלאות ויום הצילום הזריז.

מאחורי הקלעים בסטודיו של אפרת שיין

מאחורי הקלעים בסטודיו של אפרת שיין

תודה לאמהות הרשת שהתגייסו הצטלמו, צילמו בעצמם והעלו פוסטים (ממליצה לכם בחום להקליק  על השמות ולעקוב אחריהן )  הפיצו ועשו הרבה רעש ברשת  : שלומית, יוליה,חלי ,נוגה,שרית, יונית, שיר, שרון ,אפרת, אפרת, קארין,דנה'

תודה למאות המשתפים ברשת, שהוציאו את השיח מקהילת ההורים אל דעת הקהל .

תודה למאות המגיבים המטקבקים , שולחי המסרים… גם למתנגדים שהשמיעו את קולם.

toda2

בזכותכם החוק עבר אמש קריאה טרומית.

שתקום האמא שאוהבת חורף..

תחשבו על חורף גשם מכה על החלון,  אם אתם תושבי ירושלים או הצפון בוודאי עולות מחשבות על פתיתי שלג קסומים שצובעים הכול בלבן, בית חם, ריח של מרק, אם מעלעלת בשלווה בעיתון שותה כוס תה  וילדים חמודים משחקים בסלון…

עכשיו תגיעו למציאות ..

חורף אולי מצטלם נהדר בסרטים ופרסומות לתה, אבל כמו  שראינו יחד בסוף השבוע האחרון בחיים הוא ממש לא כזה.  לא צריכה להגיע סערה של פעם במאה שנה בשביל שנודה על האמת המרה, חורף זה רע לאמהות .

אם לנתח את השיח האימהי בימים שרק הודיעו על הסופה, אז הראשונות שחזו אותה היו אמהות, עשרות סטטוסים בכל מקום אפשרי עסקו במה עושים עם הילדים, לשלוח או לא לשלוח למוסדות החינוך, כמה שכבות לובשים והאם ירד שלג או לא ומה  לעשות עם הילדים  הרשת געשה וזה לפני שענן אחד היה באופק.

אז נכון שאנחנו עוד לא אירופה,  וסופה בעוצמה כזו מגיעה אחת למאה ומשהו שנה אבל בואו נודה על האמת, החורף הישראלי גם שהוא לא בסערות ענק הוא סיוט, סיוט אימהי ברובו.

 החורף תמיד מגיע, לא משנה מתי הוא בא, ואומנם עד לפני כמה ימים הסתובבנו לנו בטמפרטורות שמזכירות את אוגוסט

קייץ בדצמבר    צילום טלי בריל

קייץ בדצמבר צילום טלי בריל

 וזה אומר שהיה לנו מספיק זמן להתכונן ולהפנים שזה מגיע, אבל שומדבר גם לא סופה כזו , לא מכין אותנו  לפתיחה של העונה הקשה באמת : עונת הג'ינגול האימהי (וכאן המקום להודות שיש גם כמה אבות בסיפור הזה) גם לא ניסיון קודם אגב.

בתיאום מושלם עם הנחליאלים החצבים והגשמים הראשונים מגיעים הוירוסים, אותם חיידקים אכזריים אשר גורמים לילדים להיות גושי נזלת מהלכים , אז נשלפות במהירות תרופות הסבתא והשיחות עוברות למוד איזה טישו רך יותר, ומה עושים עם הצינון הזה. אלפי אמהות מתפללות למען בריאות הילד ושהוירוסים יעזבו כמו שבאו . תפילו לחוד ומציאות לחוד.

הסערה ראשונה היא יריית הפתיחה לעונת" מי יישאר היום עם הילדים" , תקופה בה מוצאות את עצמן אלפי אמהות בישראל עושות להטוטים ותיאומי הפקה : יום האם, יום האב, יום הסבתא של, יום הסבא של ,יום המשפחה וכל זאת על מנת לשמור על מקום העבודה ועל הילדים יחד, וזה בנקודת הנחה שהאמא  עצמה  לא חולה, כי אמהות אף פעם לא חולות, אין להם פשוט מספיק ימי מחלה לעצמן.

ואם כולם בקו הבריאות טפו טפו טפו הגיע הזמן להתמודד עם חשוך קר וגשום .

אלוהים כבר אמר המשורר לא מרחם על ילדי הגן, ולכן גם אם כל היום היה מעונן סביר להניח שהממטרים הפזורים שהבטיח החזאי יתרחשו בדיוק בזמן איסוף הילדים אז מתגלים  כישורי קרקס סמויים באמהות  :הקפצת ילדים מעל נהרות ( כי מערכת הניקוז בישראל לא גם היא לא בנויה לגשם) , אחיזת מטריות ואין צורך להרחיב על תיקים מעילים ושת', בחורף יודעת כל אם  בישראל כל יציאה פשוטה יכולה להפוך לסיפור הישרדות.מוכנה להכול זו לא סיסמא זו מציאות .

כל אמא מגלה יכולת חציית אגמים   צילום טלי בריל

כל אמא מגלה יכולת חציית אגמים צילום טלי בריל

ואחרי ששרדנו את האיסוף מגיע תור המה נעשה היום?, או בעברית " אמא מצעמם לי". בחוץ גשם ו/או קר, הדור הצעיר שרק בסרטים משחק בשלווה ,מאיים לפרק כל חלקה טובה מהבית.זה האות לפתיחת  חמ"ל קישור בין מזג האוויר בחוץ לבין מצב הרוח בבית.  בנחה שמוצו כל כישורי המשחק  היצירה ,הבידור ,האפייה והבישול עם הילדים  עוברים  לשלב ב' . השלב בו מתחיל בחיפוש אחרי חברים/שכנים שמוכנים לקלוט את הסופה הביתית שיושבת בסלון רצוי אגב במקום שלא מצריך מעבר בחוץ, ולפעמים המצב כזה שאת מוצאת את עצמך בלב סערה עצמה  מהווה קצינת בידור מרחבית וזה אומר – את הבית אליו הגיעו החברים.

זו השעה הגדולה של ה"יצירה" בבית   צילום טלי בריל

זו השעה הגדולה של ה"יצירה" בבית צילום טלי בריל

ואיך אפשר חורף , גם אם סתם חורף בלי הפסקות חשמל? ולהפסקות חשמל יש נטייה מצויינת להגיע בדיוק בזמן ארוחות הערב, או המקלחות. אני חושבת שחווית הלשלוף ילד מהאמבטיה בשיא הקור בחושך היא חוויה שאין כמעט אמא שלא עברה אותה. ואם התמזל מזלך והספקת החשמל תפסה אותך "סתם" אז אז הגיע הזמן להפעיל את כל כישורי הפעילות בחושך עם הילדים, יחד עם כישורי השוטרות שלך, כי לילדים כיידוע יש נטייה נפלאה להעלם בחושך או חלילה לנסות לבדוק מה קורה עם הנרות ..

משחק צליליות גם זו דרך לשרוד הפסקת חשמל צילום טלי בריל

משחק צליליות גם זו דרך לשרוד הפסקת חשמל צילום טלי בריל

ואם כבר פעילות עם ילדים בואו נדבר על שבת, אין כמו שבת  חורפית ,אפשר להשאר עד מאוחר מתחת לפוך , אוכלים  חמין, כולם יחד..  מציאות אמרנו?  במציאות דווקא בשבתות חורפיות יש לילדים נטייה לקום מוקדם מאוד מוקדם , בעוד באמצע השבוע את צריכה להתחנן שהם יואילו בטובם לצאת מהפוך הרי שבשבת שאין לאן ללכת את מקולפת בעצמך מהפוך,  שוב את מגויסת על תקן קצינת מבצעים ופנאי, ולמבצע הסודי שאת מנהל קוראים  "בילוי משפחתי" שזה אומר להגיע אל מקום  שהמליצו לך יחד עם עוד אלפי הורים טרוטי עיניים שמתגעגעים לימים בהם בשבת בבקר אפשר היה להתכרבל תחת הפוך ולקרוא ספר עם כוס תה.

איך מתגברים על זה?

זוכרים שאנחנו בישראל, לא באירופה.. שהחורף שלנו קצר יחסית וגם סופות כמו אלו שעברנו לא קורות כל שנה , וגם השנה כמו כל שנה נעבור את זה איכשהו, וגם השנה נעשה שמיניות באוויר בין הילדים לעבודה, וגם השנה פסח מגיע בסוף והחורף נגמר . לא סתם קוראים לו חג החירות.

געגוע ל"פעם"

בתקופה האחרונה יש שיח גועש על ערכים, תפקיד ההורה אל מול אמצעי המדיה ובכלל דרכנו לאן.איזה דור הורי אנחנו איפו האחריות שלנו ,כיחידים וכחברה.

יש מן תחושה שאנחנו ילידי שנות השבעים מתגעגעים למשהו שהיה "פעם", לעבר .רסיסים עולים כל פעם, החיפוש התמידי אחרי האושר המירוץ המטורף של החיים שלנו נעצר מידי פעם לחיפוש והתרפקות על העבר.

בני הדור שלי נאחזים כך נדמה בתקופת ילדות שלנו  בה הכול נדמה היה פשוט יותר. שבוע שעבר הלך לעולמו אריק איינשטיין

אריק אינשטיין ז"ל צילום מתוך ויקיפדיה

אריק אינשטיין ז"ל צילום מתוך ויקיפדיה

היום הובא למנוחות בבית העלמין ליד הבית שלי, ספי ריבלין, והצפת זיכרונות הילדות כל כך גדולה.

אני שייכת לדור שגדל בראשון לציון אותה עיר עולם אחר .

לא היו לנו "מסכים" הייתה טלוויזה היה בה ערוץ אחד, ששידר מעט תוכניות בשבילנו בחמש וחצי  התייצבנו לראות מה משדרים .

בבקר השידורים היו של  הטלויזה החינוכית ואין אחד מהדור שלי שלא עשה את עצמו חולה לפחות כמה פעמים בשנה רק בשביל להישאר ולצפות בתוכניות..

מגרש המשחקים שלנו היה העולם והרחוב ,לא לכל משפחה היה רכב, ככה יצא שהחנייה של הבניין הייתה בעצם המגרש שיחקנו תופסת בין החניות ובין הבניינים  פעם ב.. עבר רכב וכולנו שמענו אותו מגיע מקצה הרחוב.

הגינה השכונתית הייתה בעצם גן שטיין, שהיה  מגרש חול עצום עם עץ חרוב זקן  ענק וכמה סולמות מתכת בחצי עיגול. שיחקנו מחבואים בין הענפים, חפרנו מחילות וארמונות בחול ולפעמים מצאנו נחשים וחרקים. ההינו נשארים בחוץ עד שהשמש הייתה שוקעת ואז היו קוראים לנו מהחלונות.

לא היו לנו טלפונים  בכל הבתים ושרצינו מישהו ההינו הולכים ודופקים על הדלת שלו, או פשוט צועקים לו מלמטה שירד.

געגועים לשנות ה 70  צילום אלבום משפחתי

בבניין  שלנו  כל הדלתות היו פתוחות, כל השכנים הכירו אחד את השני, ותמיד כך נדמה  היה איזה מבוגר שנשאר להשגיח על כולם. דיברנו בין המרפסות, עברנו מבית לבית ושנורא רצינו מישהו פשוט היינו הולכים לראות אם הוא בבית. לא היו לנו טלפונים בביתים, ולא קבענו מראש שעת משחק. פשוט ההינו שם.

ספי ריבלין ז"ל, צילום מסך אתר החינוכית

ספי ריבלין ז"ל, צילום מסך אתר החינוכית

השכונה בה גדלתי  גבלה בנחלת יהודה, הבית של פיסטוק היה לא רק תוכנית טלוויזיה אלא גם נקודת ציון כי כולם ידעו איפו פיסטוק גר, אז היה פשוט לקבוע שם בדרך לפרדס, או בגינה או ללכת לשם כי זה לעבור ל"נחלת" , לצאת מהעיר  ,ועל הדרך הצצנו דרך הגדר אולי פיסטוק בבית . ואם הוא היה לפעמים הוא היה אומר שלום לילדים ואנחנו ההינו מרגישים הכי חשובים בעולם.

שבגרנו הלכנו לתנועה, והפחדנו כמעט עד מוות חניכים באש לילה בפרדסים ובחולות, כן פעם היו כאן כאלו. אבל  גם היו לנו תקליטים, וקסטות  ופוסטרים של מעריב לנוער ולהיטון על הקירות, ומועדונים שהשמיעו מוסיקה מארץ רחוקה  והגיעו גם הערוצי הטלוויזיה  בלוויין שהיו בצבע.

ובבית הספר השקיעו כך נדמה לי קצת יותר בנו, קצת ניסו לדחוק בנו לא רק מספרים נוסחאות ואותיות אלא גם להשאיר אותנו על דרך המלך. עם  מילים גדולות על ערכים ודברים .

והיחסים  עם עולם המבוגרים היו גם אז מורכבים, אבל ישירים .

וההורים שלנו כך נדמה היו יותר נוכחים ובעלי משקל יותר גדול, אני זוכרת ששני ההורים שלי עבדו (ועדיין היו בבית בשעות האח"צ) , אבל זה לא היה ככה אצל כל הילדים, הרבה אמהות נשארו בבית או עבדו עד הצהרים, ומי שאמא שלו באה מהעבודה יותר מאוחר היה ילד מפתח.  הרבה פעמים היינו הולכים בזוגות ,ילדי מפתח מחכים אחד אצל השני, או שההינו מגיעים הבייתה ומעדכנים את השכנה שאנחנו בבית.

לא פעם השאירו אותנו לבד, ככה עם דלת פתוחה ושכנה בהיכון, ידענו תמיד שיש מבוגר באזור שישגיח. שההינו ממש חולים היו מתקשרים לסבתא והיא הייתה באה  בשלושה אוטובוסים עם סיר של מרק.

חלפו כבר כמה עשורים טובים מאז, ההווה כל כך שונה.

הרחובות כבר מזמן לא זירת משחקים , ילדים כבר לא משחקים תופסת בין הבניינים , הדלתות כבר מזמן נעולות, ולא תמיד מכירים את השכנים מעבר לשלום שלום וגם זה לא תמיד.

הטלפון כבר מזמן איבד את המשמעות המקורית שלו כשח – רחוק והפך לקונסולה שמנהלת לרובנו את החיים ואת הקשר עם העולם החיצון  ועם הילדים .

מסכים הפכו למה שדבוק לרובינו לפרצוף, לילדים יש מליון ערוצי צפייה ולחלקים מהם יש ערוץ יוטיוב של עצמם.

את ילדי המפתח החליפו הצהרונים, ואמהות יוצאות לעבוד וכבר מזמן לא נשארות בבית , ואבות חוזרים הבייתה הרבה אחרי החושך.

היום לא קופצים למישהו אחרי הגן או בית הספר אלא מתאמים שעת משחק, מכתבים באים במייל  וגם לילדים יש יומן ופעילויות ייעודיות .

הגינות הפראיות הפכו למהונדסות עם ארגזי חול מסודרים (אם בכלל) עם מתקנים משוכללים מפלסטיק שמעודדים התפתחות. שצריך לראות רופא לא הולכים ומחכים בתור אלא מזמינים במחשב. וזה אחרי שהתייעצנו איתו במייל  ועם קבוצת הורים ברשת. ואפרופו רופאים שהילדים חולים אמהות עושות תימרונים עם  העבודה, וגם כי גם הסבתות עובדות היום .

הכל הפך לכאן ועכשיו, ורצוי מהר, כבר לא כותבים טקסטים מסובכים בעברית שעוצרים אותך לחשוב , ושחקנים ומבצעים וזמרים שלא באים מאיזה תוכנית עם שלל פרסים אלא אשכרה עובדים ולומדים יש מעט.

הפכנו מילדי חופש למבוגרים במירוץ.

ואז באים ימים כאלו, וכולם עוצרים ולו רק לכמה שעות, נזכרים בערגה בימים ההם, מחפשים את הפשוטות של  הילדות. מתגעגעים לפעם. סטטוסטים, שיחות קטעי זיכרונות הכל צף עכשיו למרחב הציבורי, כולם נאחזים לשבריר בתקופה ההיא ..

היו שלום אריק וספי, בשביל הדור שלי אתם תמיד תהיו חלק בליתי נפרד מאיתנו

מסיבת חנוכה בגן אפשר גם אחרת

אני מודה מראש אני מתה על הילדים שלי אבל הכי לא מחבבת מסיבות בגנים, שש וחצי שנים אני אמא לילדים בגן  ולרוב אני יוצאת עם תחושה של מועקה.

עם הרגשה של הצגת תכלית להורים, הצוות עמל שבועות על המסיבה הכי שווה , סוג של תראו מה עשינו עם הילדים שלכם, והם עובדים קשה על זה, ההשקעה כל כך ברורה וניכרת מאביזרים ועד פעלולים, תחושה של  איזה מדהימים אנחנו מה לימדנו את הילדים שלכם, כמה השקענו ואיך אנחנו ה- מסיבה .

והילדים ? הם לחוצים לעמוד בצפיות ,  לא לשכוח את התנועות, את הדקלומים , לחייך, להנות? זה לא חלק מהעניין ולא אסור להגיד שלא כייף הרי דיברו על זה כל כך הרבה בגן שיהיה כייף אז איך יכול להיות שלא ? והם מנסים לעמוד  בים הצפיות הרי הם עמלו לא פחות קשה על הרגע .

ואכשהו  תמיד יש מוסיקה בווליום של מסיבת קריוקי, שגורמים לכולם לצעוק יותר חזק. לא שרים צועקים.

ואל נשכח אותנו ההורים , אנחנו מבלים חצי מסיבה בלחפש את הפריים המתאים של הילד. כבר נוכחתי במסיבה בה הצעקות כמעט הפכו לתגרת ידיים.

 היום בגן של האמצעי הוכח שאפשר גם אחרת.ואני מדברת על ילדים בני 3-4.

 

אז נכון גם הפעם ההתרגשות שלו הייתה בשמיים, והיה לו קצת קשה , אבל החיוך שלו בסיום אמר הכול.

שהגענו לגן לא חיכו לנו אורות מנצנצים אלא שולחנות עבודה, ישבנו יחד הורים וילדים ועשינו יצירה, אפילו אני שכל מי שמכיר אותי יודע שזה ממש לא הצד החזק שלי , ישבתי עם האמצעי לבנות  יחד חנוכיה , וסיביבון ולקשט  את ברכת הנרות.

האווירה הייתה של .. כייף, הילדים צחקו אחד עם השני, ההורים עבדו עם הילדים, וקישקשו בנחת  וכן גם צילמנו, אבל אחד את השני, בלי החצי דחיפות הויכוחים .. אווירה טובה כבר אמרתי?

ואז אחרי שעה של יצירה, בדיוק בזמן עברנו לחלק האומנותי, וגם כאן עשינו זאת יחד הורים וילדים, ישבנו יחד, דקלמנו ושרנו יחד וגם רקדנו וקפצנו יחד.

אפשר גם אחרת  צילום טלי בריל

אפשר גם אחרת צילום טלי בריל

זו הייתה מסיבת הגן הראשונה שבה המוסיקה הייתה בווליום שאפשר לדבר בו ולשיר בו ששומעים את הילדים שרים ולא צורחים , ההורים נהננו עם הילדים ולא דחפו וניסו לצלם בכל מקום , כן גם שהילדים עשו לנו ריקוד אחד, לא ראיתם להק הורים נדחף פנימה.. אלא נשארנו לשבת , צילמנו מרחוק ובעיקר שרנו ומחאנו להם כפיים.

זו המסיבה הראשונה שמזכירה לי את המסיבות גן שלי, זו אחת המסיבות הראשונות שאני רואה הורים שכייף להם , וילדים שכייף להם. בלי פעלולים, אפקטים וצילומי סטודיו, הורים וילדים.

מקווה ומצפה לעוד חגיגות בגן.

כתבות אחרונות

נושאים

Scroll To Top