עוד קצת ודיי


שלום קוראים ל רוי
ואני שפן ניסוי.

ככה אני מרגישה באמת.

אתמול אמרתי לחברה
טובה שלי שאחרי הלידה אני אכתוב את איך להיות שפן בתשע חודשים. אז היא סחה לי
בצחוק, למה אחרי, תכתבי כבר עכשיו.

אהה אין לה מושג על
הבלוג..

אז מה יש לנו תכלס?

נתחיל מהבשורות
הטובות, לעובר (שזוכה לשלל כינוים עד עכשיו ) שלום, הוא גדל כמצופה, בועט , וזז,
עבר עד עכשיו את שלל הבדיקות כמו גדול

אמא שלו.. זה כבר
סיפור אחר… אני מביאה פה תקציר, באמת קצר, כי באמת אין לי כוחות לכתוב הכול,
להסביר, לפרק , לנמק למה ההריון הזה, שאני כל כך רציתי וכל כך רוצה הוא סוג של .. אין
לי מילה מתאימה.

אני מושבתת, מתפרקת,
לא מתפקדת ואל תמחקו כלום כי אין ממש מיותר.. איך הגדיר את זה רופא היי ריסק
שהייתי אצלו- יש לך הריןן מאוד מאוד קשה, יש כאלו…

תודה באמת, לא שמתי
לב..

נעשה רשימה? יאללה..

התחלנו עם קרשיות יתר
גבולית – התוצאה של המונח היפה הזו אלו זריקות של קלקסן,שכל ערב מסמנות את סוף
היום.. הן שורפות, כואבות, ולמרות ששרון מאוד מנסה לפעמים גורמות לי לשטפי דם. המשכנו עם סוכרת הריון- בגלל שגם בהריון עם פיבי
הייתה לי סוכרת
הריון
, הפעם שלחו אותי מוקדם, גם הפעם כשלתי בהעמסה של ה 50 ונשלחתי אחר כבוד
להעמסה של ה 100. התוצאות לא השאירו ספק, וכאן
נפרדתי יפה מהרופא שליווה אותי ונשלחתי אחר
כבוד להיי ריסק, או כמו שהרופא שלי אמר, יש פה יותר מידי דברים יחד.. אילו הוא ידע כמה הוא צודק..

בניגוד להריון עם
פיבי בו הייתי מאוזנת ע"י דיאטה, הפעם זה לא עובד, עברתי כבר על כמעט לכ סוגי
הוריאציות של התפריטים, ולא נשאר עוד מה לעשות, אז תוסיפו גם זריקות אינסולין
ליליות, ובדיקות סוכר קבועות, דיאטה נוקשה ותקבלו אותי. זה שיש לי פחד מחטים אתם זוכרים?

חשבתם שזה הסוף? אז זהו
שלא. אני לא מצליחה לתפקד, הרגשה נוראית של חולשה, סחרחורות וחוסר יכולת לזוז,
הבדיקות הראו שיש לי ברזל נמוך, שוב לא משהו חדש .. התוצאה? החליפו לי סוגי ברזל,
אבל יש גם לחץ דם נמוך – התוצאה שלל בדיקות לשלילת כל מיני דברים, אקו לב לאמא (גם
העובר עבר בדיקה זהה, אולי זה לאות הזדהות?), אולטר לחץ דם . נכון לכתיבת שורות
אלו עוד אין ממש תשובות..

ככה יוצא שאני רצה לי
בין רופא לרופא, בין בדיקה לבדיקה, העסק שלי קרס ומת, מי יכול לעבוד שאת לא מצליחה
להרים את הראש? לפני שבוע כבר דובר על שמירת הריון..

והלחץ? זה שווה פוסט
בפני עצמו.

לא פשוט להיות חרדתית
בת של חרדתית ולגור איתה באותו בית, להורים שלי ולאמא שלי יותר נכון לקח זמן (רב מידי אם אתם
שואלים אותי) להבין שאני לא ממש בקו
הבריאות, אולי זה ערמת התרופות שאבא שלי מביא לי כל פעם מבית המרקחת, אולי זה צבע
הפנים שלי או הפעם ההיא שהם ראו שאני כמעט ונופלת להם במטבח. אמא שלי שכיידוע כל
ההריונות שלה היו "נפלאים", לא יודעת מה לעשות, ואני מתקשה להתמודד
איתה… לא מספיק לי עם עצמי?


כאמור, אני מוצאת את
עצמי רצה בין רופאים, רצה בין בדיקות, מתוסכלת נורא מהגוף שלי שלא ממש משתף פעולה,
מדחיקה עמוקות את זה שהחלומות על משפחה גדולה כנראה לא יתגשמו כי אני לא רואה את
עצמי ואת התא הגרעיני שלי עוברים את זה שוב, שלא נדבר על הצד הרפואי. מסביב תמיד
שמעתי על לידות של נשים בסוף שנות השלושים, תחילת הארבעים, תמיד שמעתי על הצד
היפה, אז הנה אני סובלת מהצד הפחות יפה, איך אמר לי אחד הרופאים, הגוף של האישה
בנוי ללדת בשנים יותר מוקדמות, חלק ממה שיש לך בא פשוט כי את מבוגרת..


אני עדיין לא מוכנה
להתמודד עם כל הנושא של הלידה, אני במו"מ עם הרופא מתי זה יקרה, ברור לי כבר
עכשיו שלא יתנו לי לסיים את ההיריון באופן טבעי כמו שרציתי, עכשיו הכול שאלה של
זמן, של סיכונים לי מול סיכונים לעובר…


אז אין ממש יומן
הריון, כי אני פשוט עסוקה בלשרוד. כל יום עוד יום.

וכל יום אני אומרת
תודה שיש לי עוגן ענקי בחיים, שרון שבלעדיו הכול היה לגמרי קורס.


סליחה על הבלגן.


תמיד תהיה ילד בן עשרים

היי איש,


מזל טוב, כמעט מזל טוב, בעצם איזה מזל טוב ואיזה נעלים, אתה מת.  באופן מצמרר כמעט כמו תמיד יש לך ימולדת סמוך ליום הזיכרון . ועוד שנה עוברת, רק לנו.השנה זה בכלל יצא צמוד. מחר. הא?


לפני כמה שבועות פגשתי את חבר שלך ע', ולא יכולתי להפסיק לחשוב איך הוא שהייה שווה לגמרי שההינו בצבא, התבגר איך נגיד את זה בעדינות- רע.


תשמע איש, הוא נראה רע, עד רע מאוד…לא חוכמה להתחרות בילד בן עשרים הא?


אתה תמיד תהיה חתיך, הקמטים לא יגעו בך, הבטן תישאר מתוחה כמו שרק בגיל 20 אפשר.. לחיוך הממזרי שלך לא יתווספו קמטוטים בצדדים.


אתה ילד בן עשרים.מחר אתה בן 37 .


 


ואתה אף פעם לא תהיה  בעל של  /אבא של, תמיד תהיה הבן של, תישאר הצלקת הגדולה של מי שהייתה אהובתך, זו שאמרת שלקח לה נצח להסכים אבל בסוף היא הסכימה להיות שלך…ולא ידעה שזה לנצח. אתה אף פעם לא תגדל כרס, ולא תדע אם הקרחת זו תורשתי ..


אתה אף פעם לא …


 


אתה תמיד תישאר אצלי בזיכרונות, עם חיוך, עם הגיטרה, עם המילה הטובה, עם היכולת לדעת מה להגיד לכולם. אמרנו שדיפלומטיה זה בגנים ובטח שתהיה גדול תהיה שגריר..


 


17 שנה אחרי, ואני עדיין אחשוב מה היה קורה אילו, הרי המוות שלך השפיע על כולנו, על המסלול .. אחרי שנהרגת הכול השתנה. גם החיים שלי. ואם הכדור ההוא לא היה פוגע? אז?


 


וגם השנה הצפירה גרמה למבול הדמעות שלי לזרום, וגם השנה שהערב קרב המעבר לחגיגות לא קל לי, וצריך להסביר לפעוטה אחת למה היום אמא עצובה…


 


איש,


גם השנה ניהלנו את השיחה שלנו בחלום, גם השנה אמרת דברים שהשתדלתי לזכור ולחרוט אבל גם השנה לא הצלחתי.. וזה התפוגג.


הזיכרון שלך הולך איתי תמיד.


 


רוי.


 

מהפך (מכתב לפיבי)

 


פיבי יקרה שלי,


אוי כמה זמן לא כתבתי לך מכתב, עם כל התהפוכות שעוברות פה, איכשהו קצת נטשתי את ממלאכת התיעוד שלך.משום מה המופלאות שלך הפכה ל"שגרתית" ו"מובנת" ואת הרי ילדה שהמילים האלו הן כל כך לא את.


את כבר בת שנה ושמונה חודשים, לפעמים אני צריכה להוסיף את המילה, "רק" בשביל להזכיר לעצמי ולכולם שאת בעצם עוד צוציקית..


את גורמת להרבה לסתות להגיע אל הרצפה בכל פעם ששואלים בת כמה את.


אני מנסה לעשות "רשימת מכולת" של מה את יודעת לעשות, ואני מודה זה קצת קשה, ראבק אפילו הרופא התפתחות בטיפת חלב הפסיק באמצע..וטען בתוקף שאת מאוד מאוד מאוד מפותחת לגילך, כמה טוב שבפרמטרים של הגובה משקל את בממוצע (גובה) והנמוך (משקל), אחרת בכלל..


 


J     לדבר ולברבר – אחת הפעולות החביבות עליך, כל יום אנחנו מגלים שאת שולפת עוד מילים, נכון שיש לפעמים שבושים מצחקים (וי ז יה , במקום טלביזיה, הביאי לי – במקום תביאי לי..) אבל את מחברת משפטים שלמים, כבר דיי הרבה זמן שאפשר לנהל איתך שיחה, אפשר לקבל תשובות על שאלות (וכאן למדנו שצריך להיזהר כי "לא רוצה" זה משפט את אוהבת להשתמש בו), וכן לפעמים שאת מכניסה את האגודל לפה, ומהמהמת משהו , כמו שילדים בגילך עושים , זה משגע אותנו.


J     לשיר- בטוח לא ירשת את זה ממני.. מדהים איך את תופסת שירים, תופסת את הקצב וכמה את אוהבת לשיר..


J     תפיסה- יש לך אחת כזו מהירה


J     לרוץ או כמו שאת אוהבת להגיד- לאוץ.. מאז קלטת ברדיו את לרוץ מהר.. להרוץ מהר את מפזמת אותו בקצב. ללכת ? למה שאפשר לרוץ


J     סיפורים – למרות שיש לך קצת "קוצים" זה אחת הפעיליות החביבות עליך, את מסוגלת לשבת המון זמן עם ספר, את מדקלמת כמה וכמה סיפורים..


J     אוכלת ה- כול.. בקטעים האלו אני מתגעגעת לסבתא שלי ז"ל, הפולניה הייתה מתמוגגת ממך.


J     תחמנית – כן כן למדת בגילך הצעיר לתחמן, אמא אמרה לא? בואו נלך לסבא הוא לא יודע להגיד לא..


J     חיבוקים ונשיקות – אין לי מילים לתאר את האהבה שאת מרעיפה על כולם, בגן כולם נדהמים מהחיבוקים שאת נותנת לילד שקשה לו בבקר. אני? רק החיבוק שלך מעביר לי הכול..


 


בטח יש עוד.. אבל אני לא טובה ברשימות, אני יודעת שכול אמא אומרת שהילד שלה מדהים , אני שומעת את זה מהסביבה, כן פיבי לפעמים זה מפחיד אותי, כי אני יודעת שעם כל הכיף שבדבר, והניצוץ שיש בך, זה גם מצריך ממני דברים שאני מקווה שיש בי בשביל לתת לך.


השבוע החלפנו לך את החדר, מחדר של תינוקת לחדר של פעוטה, שלב מאוד גדול, קיבלנו מיטה במתנה,פרקנו, הרכבנו, העברנו את הארון , הבאנו צעצועים חדשים של "גדולים", החדר לא נראה כמו שהוא היה עד לפני כמה ימים  המון שינויים בשבוע אחד, ואת? את פורחת, כאלו מאז ומתמיד הכול היה פה, כאלו אין בלגן אחד גדול. את ההתרגשות הגדולה השארת לי.


פיבי שלי,


עם כול העליות והירידות, עם כל המתח הזה מסביב, את הקרן אושר שלנו.


אין לי מילים מספיקות לתאר את האהבה .


 


אמא


 


 

יומן גמילה

יומן גמ"ל חוזר


מי היה מאמין שאני אניק, באמת, בהריון אמרתי אולי, אחרי הלידה נתנו לי שלושה חודשים.. והנה אני, 14 חודשים של אמא מניקה, מתוכם כמעט 10 גם שאבתי…


כמו תמיד גם פה זה לא נולד ממניע אידאולוגי, אמא אדמה או חיבור מדהים בין האם לילד.. זה משהו שעבדתי עליו כי היה לי חשוב שיקרה, אבל מעבר לזה, עם הזמן זה נראה לי הרבה יותר פשוט מאשר להתחיל להכין בקבוקים, וגם נודה, יותר משתלם כלכלית.


 


ההחלטה לגמול את פיבי התחילה להתגבש סביב ימולדת שנה שלה, הנשיכות שלה הכאיבו לי, ההנקה הפכה לפחות נעימה והידיעה שלי שהיא כבר שולטת ומבוססת ברזי המוצקים עשתה את זה קל יותר.  מקריאת חומר ושיחה עם חברות החלטנו להוריד את ההנקה בלילה.


 ל 10 ימים שלמים נדמה היה שאני לא אצטרך לגמול אותה כי היא גמלה את עצמה לבד, אבל אז הגיע השרשרת של המחלות של כולנו ולא רק שהיא חזרה לינוק בלילה, היא גם הוסיפה לעצמה קימות.


אז חיכינו לזמן המתאים, זמן בו שרון פחות לחוץ בעבדה ויוכל לקום בלילה , ואני אדע שהוא לא נרדם על הכביש ביום.


ההחלטה נפלה על פסח. הנה היומן גמילה שלנו, נכון אנחנו באמצע תהליך ועוד לא בסוף, אבל אני מרגישה שהיומן הזה מיצה את עצמו, עכשיו זו התמודדות חדשה. השלב הבא יהיה צימצום ההנקות של לפני השינה וזו של הבוקר שגם ככה לא קבוע, והתמודדות עם הדילמה של בקבוק סימילאק במקום כן או לא.


אז קבלו..


 


לילה 1


שעתיים וחצי.


זה מה שלקח לפיבי בשביל להפסיק לצרוח ולחזור לישון.בלי ציצי, בלי אמא… לא כי אמא לא פה, אלא כי אמא החליטה שדיי, מספיק. הגיע הזמן לאכול אוכל של גדולים, והגיע עוד יותר הזמן להפסיק לאכול בלילה.


ולא זה לא היה קל


לא רק בגללה, גם בגללי.


שרון היה צריך להיות נוקשה גם איתי, כמעט ונשברתי.


נראה מה יהיה לנו הלילה. אני מקווה שזה יהיה בקלות ובמהירות כי פיבי תופסת יפה.


 


לילה 2


נדמה שיש שיפור,  4:30 התעוררות. שרון ניגש אליה, ומנסה להרגיע אותה. מה שהופך לשעתיים של on-off של בכי. הפעם אנחנו יותר מתואמים. או בעברית אני שותקת. ברבע ל 6  שנקבעה כשעה בה אפשר לינוק אנחנו מקבלים החלטה למשוך אותה עוד קצת שלא תעשה את ההקשר של לקום בארבע ולבכות עד שש..


הלך לא רע.


בשבע היא קמה.


 


לילה 3


זה היה יום דיי עמוס, ודיי חסר שינה לפיבי מה שעשוי לרמוז על השיפור, פיבי הלכה לישון מאוחר יחסית אחרי השתתפות דיי פעילה בליל הסדר ויום שאת מרביתו היא בילתה בנישנוש…


ב4:40 היא פלטה זעקת שבר, ספק כאב ספק בהלה, שרון ניגש, והרגיע אותה, לקח לו משהו כמו חצי שעה לחזור למיטה. פיבי נרדמה. בעשרה לשש היא התעוררה, ואני קמתי הנקתי אותה. קמנו כולנו בתשע.


 


לילה 4:


זה מתקצר, פיבי מתעוררת קלות, שרון עושה לה ששש.. והיא חוזרת לישון


 


לילה 5 :


משהו ממש הציק לה בלילה, שרון קם אליה כמה פעמים, הקטע הטוב בסיפור שאני פחות נדרכת ופחות מתעוררת, קצת מים הרבה חיבוק והיא חזרה לישון, ברור לנו שזה לא פינוק אלא משהו מציק.


 


לילה 6


או שזה הים, או שזה ההרגל אבל דממההההה


פיבי ישנה לילה שלם.


ששש…


 


לילה 7


שקוראים למרפי הוא בא…


הלילה פיבי לא רק שלא ישנה אלא הקיאה את נשמתה, שילוב של יותר מידי אוכל לפני השינה, ככה זה ששתי סבתות נמצאות באותה ארוחה. הלילה זו  הפעם הראשונה  שאני  קמתי אליה מאז שהתחלנו את הגמ"ל, זה לא פשוט קומבינציה של ילדה מקיאה שרוצה ציצי, אבל החלטה זו החלטה. היא הבינה שאמא תעזור לה לחזור לישון, אבל שציצי לא יהיה פה.


ארבע קימות, שלוש הקאות ושני מיים…


 


זהו, אני מפסיקה עם היומן הזה, אנחנו נכנסים לסוג של תרגולת לילה, פיבי בתמורה מנצלת את העובדה שאני איתה בבקר ויונקת יותר, אני יודעת שביום ראשון היא תחזור לגן, ואז נתמודד עם זה שוב.


 


חג חירות שמח.

האם אני אשבור את תסמונת שמעון פרס?

 


 


ראיון עבודה מס' 2 , אני כמו שמעון פרס תמיד מגיעה לשלישיה הסופית.. לרוב יוצא שאני מספר שתיים


 


האם הפעם אני אהיה מספר אחת??


 


ראיון עבודה שני באותה חברה  לתפקיד שאני יכולה לעשות עם ידיים קשורות מאחורי הגב.. עשרים דקות מהבית.


אממממ


הבוסית מתקשה להחליט מי מבין השלושה זוכה בתפקיד ולכן קראו לי היום לראיין 2.


 


חברי הפאנל הנכבדים כללו את הבוסית, ועוד שני נציגי חברה שאו שהיא "דגה" אותם במסדרון , או שהם באמת חשובים לה. היא הציגה  את  הנוכחים ואמרה  שהם ישאלו אותי שאלות ויעזרו לה להחליט…


 


נתתי את תקציר הרזומה המאוד מרשים שלי בחמש דקות (נציגת מח' כספים זעה במקומה באי נוחות), סיימתי אותו יפה בשאיפות שלי, בניסיון שלי ולמה אני מתאימה לדעתי לתפקיד ואז..


דממה.


אני מחייכת הבוסית  דוחקת בהם לשאול אותי שאלות..


ואז נציגת מח' כספים אומרת לי יש לך ילדה נורא קטנה בבית איך זה יסתדר ???


 


:-[  פנאל של שתי נשים וגבר, תצפו שהגבר ישאל את זה.. לא נציגת מח' כספים!! להרוג אותה. כמובן שהסברתי לה שיש לי סידור ובכל מקרה אני גרה אצל ההורים שלי אז אין בעיה… לזכותה של הבוסית נאמר שהיא יצא מייד להגנתי ואמרה שאין עם זה בעיה


 


הגבר היחיד פלט שאלה שכבר עניתי עליה בתקציר, הוא בתכלס אמר שאין לו מה לשאול אותי ממש עניתי לו שוב עם חיוך.


 


חמש עשרה דקות ואני  בחוץ. בחיי שהיו לי כבר כמה וכמה ראיונות עבודה, כולל עוד אחד מאז שפיבי נולדה אבל בחיים לא היה לי  כזה.


 


 

כתבות אחרונות

נושאים

Scroll To Top