עמוד הבית » אמהות

מעבר והתאקלמות – לקום לפני הציפורים

שנים הבטתי בהם מהחלון בפליאה, בעודי מנסה לשכנע ילד זה או אחר (לפעמיים שלושה יחד) לחזור לישון כי השמש עוד לא עלתה, ובכלל לשדר להם שהקונספט הזה של לקום לפני הציפורים מוטב לו שיעלם מהר מהבית, אמא אוהבת לישון ילדים.

למה ילדים קמים לפני השמש - צילום טלי בריל

למה ילדים קמים לפני השמש – צילום טלי בריל

לא הבנתי למה מבוגרים שלא דוחפים אף עגלה לפניהם, לא דוהרים אחרי ילד רכוב על אופניים ובמקסימום צועדים בנחישות עם כלב יוצאים מהמיטה כל כך מוקדם, ועוד יוצאים להליכה /ריצה.
בכלל כל הקונספט הזה של פעילות גופנית היה לי מוזר, אני מודה הגינה הייתה חדר הכושר שלי, והיכולת לרוץ אחרי ילדים הספיקה לי.
עברו השנים, וחיפשתי פעילות לא בעניין הספורטיבי כמו עצם העניין של להיות רק אני. לא אמא של, אישתו של, עובדת של, נטו אני.
כמו לא מעט א.נשים עברתי גלגולים  שונים, מאירובי מים, סטודיו C וחוגי עיצוב. שומדבר מזה לא הצליח. איכשהו תמיד החיים עצמם היו חזקים ממני. תמיד יש לי כל כך הרבה דברים וכל כך מעט זמן.
לפני כמה שנים יחד עם ל שכנתי פצחנו בקבוצת הליכה "מוצאים את בלה לטיול", עברתי לגור ליד פארק שהיה בו מסלול הליכה, בלה הייתה צריכה את סיבוב הערב שלה והחלטנו שאם כבר עושים סיבוב לילה לכלבה שנעשה מזה משהו טוב לעצמנו.
ואכן עד שעברתי הצלחנו רוב הזמן לעמוד בזה, לא תמיד יחד, לא תמיד כל יום אבל היה את סוף היום הולכים ברגל.  בלילה תמיד.
כשעברתי למצפה רמון נשאבתי לעבודה אינטנסיבית שלא השאירה לי מקום לעצמי, התוצאה הישירה הייתה הפסקה בהליכות לילה, למעט סיבוב קצר עם בלה , התנחמתי שאני הולכת כמעט רק ברגל, אל העבודה וממנה, בסופי שבוע אני עושה טיולים יותר ארוכים עם הילדים, אבל בכל התקופה שעבדתי במשרד בין עבודה תובענית, לילדים לא מצאתי את הזמן לעצמי.
הפסקתי ללכת.
והגוף, הגוף הרגיש.
כשסיימתי את העבודה, כחלק ממחשבת מסלול מחדש, ידעתי שאני צריכה לחזור לתת במה לעצמי, ביקשתי מאחת האמהות שהכרתי לסייע לי ולצרף אותי להליכות שלה, ערב ערב יצאנו יחד, בהתחלה מצאתי את עצמי מתנשפת מאחריה, אבל לאט לאט מצאנו את הקצב. בהמשך הצטרפו עוד שתי חברות והפכנו לחבורת ההולכות. שהפכה עבורי להרבה מעבר לקבוצת הליכה.
לא מעט פעמים עלתה הסוגיה של שעות ההליכה, בעיקר בחודשי החום הגדול, איכשהו לא הצלחתי להביא את עצמי לקום  במיוחד  מוקדם  וללכת. בכל פעם שעלה הרעיון לצאת להליכה עם הזריחה, הודעתי להם שהן מוזמנות לשלוח תמונות אני מסתדרת עם הליכות שקיעה או בוקר אחרי שהילדים הולכים לבה"ס , לא מעט שיחות ניהלנו על זה. אני בשלי. אני לא קמה במיוחד, ובכלל איך זה יסתדר עם הקטע של ארגוני הבקר?

ללכת בשקיעה - צילום טלי בריל

ללכת בשקיעה – צילום טלי בריל

אבל מה שכן, לא וותרנו. לא אני וגם לא הן. זה היה העוגן שלי, ברגעי הלחץ והבלגן (על השנה האחרונה אפשר לקרוא כאן ) ואז עברתי שוב
הפעם  הדרמנו  לערבה הדרומית כמעט אילת.
עברנו בראשית אוגוסט, ולמרות שהיה לי סוג של "ברור" שאחד הדברים שאני מתמודדת איתו הוא התאקלמות אקלימית. זה הצליח להפתיע אותי ובגדול.
בימים הראשונים לא ממש הצלחתי ללכת, גם בשעות הערב החום היה בלתי ניסבל, הגוף שהיה לו גם ככה קשה קרס אחרי מרחקים קצרים, נדמה שזה היה יותר מידי. השילוב הזה של האתגרים הפיזיים של פריקת ארגזים  סידור הבית ,שלושה ילדים שבחופשה, הוביל לתוצאה של  אישה מותשת,היוצאת להליכה וחוזרת לא אחרי חמישה ק"מ כמו שהיא רגילה אלא אחרי חמש מאות מטר.
הרמתי ידיים.
ידעתי שאני חייבת לחזור ללכת, משהו בגוף אומר לי לנוע.
חייבת זמן  לעצמי.
תנסי בבקר מוקדם חזרה ואמרה לי חברתי, ואני סירבתי , שנים עד שהילדים ישנים רוב הזמן עד שעה סבירה יחסית, שנים שייחלתי לרגעים האלו אז לקום במיוחד?
והיו לי גם עוד מלא התנגדויות טכניות , ואיך יסתדרו בלעדי בבקר. המון הסברים למה לא.  חזרתי ואמרתי ירד החום אסתדר.
והחום הגדול ירד, ושוב ניסיתי והבנתי שאין ברירה ואחד הדברים שאני צריכה בהתאקלמות האישית שלי במעבר הזה זה להקשיב לגוף ולסביבה ולעשות שינוי.
משיחות עם אמהות ביישוב הבנתי שהדרך לעשות את זה היא לקום בשעות הבוקר המקודמות ולצעוד.
אז ביקשתי יפה מאחת מהאמהות שהכרתי כאן להצטרף אליה, בצעדה בוקר, מצאתי את עצמי קמה בחושך, נועלת נעלי התעמלות ויוצאת באור ראשון להליכה. היא הכירה לי מסלולי הליכה קסומים מחוץ ליישוב, בשטח פראי וקסום , ואני נפעמתי

לפתוח את הבקר מול זה צילום טלי ברי

לפתוח את הבקר מול זה צילום טלי ברי

אני מודה זה קשה לעשות את ההיפוך הזה, בעיקר אני חושבת מחשבתית, לקום שכולם ישנים, לא למשוך עוד קצת במיטה.

לצאת עם אור ראשון צילום טלי בריל

לצאת עם אור ראשון צילום טלי בריל

אבל הנוף הקסום, מעודד אותי, ההרגשה הטובה שיש לי אחרי.
אז נכון זו רק ההתחלה, ויש ועוד יהיו ימים שאוותר
אבל הנה אני מתאקלמת ומסתגלת והולכת.

השמש מציצה מההרים צילום טלי בריל

השמש מציצה מההרים צילום טלי בריל

 

 

 

"תִּכְלֶה שָׁנָה וְקִלְלוֹתֶיהָ, תָּחֵל שָׁנָה וּבִרְכוֹתֶיהָ." זו הייתה השנה שלי

"תִּכְלֶה שָׁנָה וְקִלְלוֹתֶיהָתָּחֵל שָׁנָה וּבִרְכוֹתֶיהָ."לא חושבת שאי פעם התעמקתי בטקסט הזה שנאמר בראש השנה, ראש השנה זה זמן חשבון פנימי אצלי, בעיקר כי הוא יום ההולדת העברי שלי. (השנה אגב מתאחדים להם תאריכי ימי ההולדת שלי וזה חוסך את החשבון האישי הכפול) והבקר בחיפוש של משהו אחר לגמרי,בין שלל ברכות ראש השנה במייל קראתי אותו שוב. כאלו נכתבו מחשבותי אני במילים אלו .

נדמה לי שלא הייתה שנה בה חיכיתי כל כך שתסתיים שאוכל להניח אותה מאחורי , ועברתי כבר כמה שנים מאתגרות בחיים.

השנה הזו הייתה דו קוטבית ברמות מטורפות, כמו שהחיים עצמם היו.

מצד אחד הרגשנו בבית. התאהבנו במה שיש למקום להציע, במדבר , בשקט, וביכולת לצאת מרחק פסיעה ולהיות בטבע.
צמחנו כולנו, כמשפחה, כאינדיבידואלים, נדמה שהילדים סוף סוף מצאו את מקומם, קטן הבית עשה זינוק משמעותי בתוך הגרף האישי שלו בעזרת צוות טיפולי שלא הניח לו, האמין בו ודחף אותו ואותנו קדימה.
אחרי שנה סוערת בפעילות בוועד הורים בבית הספר קיבלתי את אחת ההחלטות הכי משמעותיות שלי לקחת צעד אחורה להוריד את המעורבות , את הניסיון לשיפור לקידום , ואת הצפיות.
התמקדתי באיים של הטוב בתוך מערכת שנמצאת אי שם מאחור, ומתהדרת בזה שהצליחה מעט לצמצם ולו קוסמטית את המצב, שמסתתרת מאחורי המילה "פריפריה" במקום לנער את האבק ולדרוש יותר גם מעצמה אגב.
ידעתי כמו תמיד שחינוך מתחיל בבית, ומה שיחסר להם מהמערכת אנחנו נוכל להשלים להם, ראיתי את הטוב במערכת החינוך הבלתי פורמלית, זכינו במדריכי חוגים שהיו הרבה מעבר, והחלטתי  לשחרר.
בקייץ קצת לפני תחילתה השנה עברנו לבית שקסם לנו, הוא היה ללא ספק קטן פיזית למידתנו אבל אהבנו אותו מאוד ונהנו מכל מה שהוא הציע לנו.
במישור החברתי  מצאנו לעצמנו חברים שהפכו למשפחה,  הם הלכו איתנו יחד יד ביד בכל האתגרים לטוב וגם לרע , ידעו לעזור לכוון וגם לחבק שהיה קשה מידי .

יחידת הקומנדו המשפחתית צילום טלי בריל

יחידת הקומנדו המשפחתית צילום טלי בריל

בתחום התעסוקה מצאתי את מה שאני עושה הכי טוב, דייקתי את עצמי את יכולתי, חיברתי בין העולמות הדיגיטליים בהם אני חייה, לבין ענף התיירות שהוא אחד מהענפים המובלים באזור. עבדתי קשה, אבל העבודה נשאה פרי , וקיבלתי מחמאות ומשובים חיובים מכל מי שעבדנו יחד.

אבל מעל כל הטוב הזה  רחיפה עננת האי וודאות. מה יהיה עם קטן הבית בסוף השנה.
העננה הזו הייתה צבועה בחלק מהזמן בוורוד אני מודה, אולי זו העובדה שידעתי שיש מספיק "בוגרי גן " לפתיחת כיתה א , אולי ההבטחה של שר החינוך להחריג את היישוב ולהשקיע משאבים במקום בהסעות בשילוב ולמידה, אולי האופטמיות והאמונה שלי שמי שפתח גן, ידע לפתוח גם כיתה.  אולי גם השיחות עם הצוותי הטיפוליים שחשבו ממש כמוני.
עננה לפעמים ורודה , אבל היא הייתה שם .
יחד עם ההתלבטות שלנו ,שלא שונה מהתלבטות של הרבה הורים לילדים בגן חובה לגבי העלייה לכיתה א', האם הוא בשל? האם הוא מוכן?
זו הייתה שנה לא פשוטה במישור של מימוש זכויות ולו בסיסיות לקטן הבית.
עשרות שעות ופגישות ונסיונות להתאים את הפעילויות הקהילתיות לכלל הילדים,  נאבקנו על הזכות שלו ל"שילוב" בגן "רגיל" , היה לנו חשוב לראות אם הוא מסוגל בכלל להגיע ממקום קטן ומנותק , אל גן שנמצא יחד עם בה"ס, במבנה ענק יחד עם לא מעט תלמידים  והוא עמד בזה, בכל יעד שהוצב לו, הפתיע את הצוות, אבל לא אותנו.
אבל זה לא עזר, זה לא הוא זה צוות שלא קיבל הכשרה מתאימה, זה "שילוב" שנעשה על הנייר אבל בפועל היה שעתיים שבועיות במקום אחר.
הדינוסנס הזה בין ילד שכל מי שרואה אותו מחוץ למערכת רואה את הפוטנציאל שלו, לבין מערכת שעסוקה כל כך בלספר על הצעד הענק שנעשה ביישוב שלא היה בו גן,  אבל לא מסתכלת קדימה ולא רואה את הילד עצמו , בין מילים יפות וססמאות לבין מצב בפעול בו נאמר לי יותר מפעם אחת "אין לנו מה לעשות עם הילדים האלו", ופעם אחר פעם תיקנתי הסברתי, בעיקר לקחתי נשימות ארוכות והשתדלתי להנגיש לכולם את המצב , לנסות לגרום להם לראות אותו,  ולא את המוגבלות שלו, להתמקד באיים של הטוב. האמנתי שלא יכול להיות שאנשים הרואים בעצמם נאורים, משכילים והמתיימרים לעסוק בחינוך וקהילה  , יעדיפו לקרוע ילד מהקהילה ומהמשפחה ולשלוח אותו שעות כל יום בדרכים לא דרכים בקור מקפיא בחורף, בחום לוהט בקייץ רק בגלל שיש לו מגבלה, במקום לעשות את המאמץ ולהשקיע את התקציב בהנגשה.
זו הייתה שנה של מאבק, על הזכות לגור במצפה רמון, גם אם יש לנו ילד אחד מיוחד, הזכות לחינוך ביישוב, הזכות והמחשבה על כל אחד ואחד.

התאהבנו במדבר צילום טלי בריל

התאהבנו במדבר צילום טלי בריל

ובתוך כל זה , כהורים אחראים ומאחר שהיה לנו ברור שאנחנו לא מוכנים למצב בו הוא יצא בניגוד להמלצות של אנשי המקצוע למסע יומי בכבישי הנגב , יתנתק ממעט החיבור שלו לקהילה, יתנתק מאחותו ואחיו. בתוך כל זה התחלנו לבדוק אפשרויות חלופיות, כשיצאנו למסע חיפושים הזה אמרנו שזה רק תכונית חליפית, שלא ממש נפעיל.
היו לא מעט דילמות על הפרק, לאיזה יישוב ? נשארים בפריפריה? חוזרים למרכז? אולי לצפון אולי לשרון? הכל היה פתוח.

במסע הזה גילנו באופן לא מפתיע שהפריפריה חסרת שירותי חינוך  ובריאות הנחוצים להתפתחות של קטן הבית  או שהם במרחקים עצומים, ואין גישה אלהם.
גילנו שאנחנו לא לבד, ושמידי שנה עוקרות משפחות את החיים שלהם בניסיון לתת מענה חינוכי הולם לילדים שלהם.
במסע הזה גילנו ערים בארץ שהחינוך המיוחד בהם נחשב מעולה, אבל המערכת שלהם קורסת מעומסים.
גילנו שיש אנשים טובים,
שעזרו לנו במסע
שכיוונו
שענו על מיליון השאלות שלנו
שידעו להציג את האמת הכואבת, להאיר את הקשיים
אבל גם לא לפחד
גילנו עד כמה חזקה קהילת ההורים המיוחדים
באיזה מהירות אנשים זרים נרתמים לסייע , לענות על שאלות
להגיד את הטוב ואת הרע
לנסות לחבר
גילנו עד כמה  אנחנו אוהבים את החברים המופלאים שלנו אלו שנפגשנו בחיים ואלו שאנחנו מכירים מהמציאות הדיגיטלית  שנרתמו לנסות לעזור כל אחד בתחומו ביכולתו.
בתוך הלב קיווינו שנצליח שמשהו יתעורר וישנה את דעתו.

אבל לא  המאבק נכשל.

סופו היה קשה ומר, וגבה מכולנו מחיר.
זו הייתה הפעם הראשונה בחיי בה נאלצתי לעזוב מקום, לא מבחירה שלי אלא בגלל אטימות מערכת "אין לנו דרך לתת מענה לכולם " נאמר לי באדישות ויהירות.
שבועיים אחרי מה שהוקצב כדד ליין,  ואחרי סחבת בלתי אנושית קיבלנו את הבשורה הסופית שלא תפתח כיתה. קיבלנו הצעות חלופיות שנדמה שנאמרות רק על מנת לסתום את הגולל, חלופות שלא התאימו לילד אבל הסתדרו למערכת. לא נותרה לנו ברירה, נפרדתי מרוב לקוחתי, מהחברים ,בכינו, ארזנו, עברנו.
השנה הזו הייתה קשה, אחת השנים הבודדות בה הרגשתי כל כך חסרת אונים, אחת קטנה חסרת משאבים אל מול מערכת נוקשה, אטומה מערכת פוגענית, אי שוויונית. הרגשתי כמו דוד מול גוליית, נלחמת על הזכות הבסיסית של כל ילדי לקחת חלק בהקהילה, לממש את הפוטנציאל האישי שלהם.
ארבעת החודשים האחרונים של השנה הזו גבו ממני מחיר, מחיר בריאותי, פיזי נפשי. גרידתי כל שביב אנרגיה בגוף שלי על מנת להסתיר את הדברים, את המלחמות את התחושות. לתת לילדים הגדולים, שראו מה קורה את תחושות הביטחון, לסנן להם את האכזריות של מדינת ישראל שמקיאה מתוכה את החלשים , לשדר ללקוחות עסקים כרגיל ששומדבר לא היה רגיל.
אחרי לא מעט לבטים, החלטנו בכל זאת להמשיך ולקשור את עתידנו לדרום, החלטנו לעבור לערבה, בחרנו בחבל איילות, שהתרשמנו מהתפיסה החינוכית שלו לצד הקריבה היחסית לעיר "גדולה" אילת בה יש מענה לפחות ראשוני לקטן הבית.

גם כאן ההתחלה לא הייתה ועודנה פשוטה,אנחנו מתמודדים עם מכשולים אבל התחושה הראשונית שלי היא שהמערכת כאן מכילה ולא בססמאות , גם אם יש כאן אתגרים, גם אם גם כאן יש בעיות תקציב,  וגם פה כמה ימים לפתיחת שנת הלימודים אני שוב מוצאת את עצמי כותבת מכתבים, מפעילה אנשים אבל עד עכשיו המערכת עושה רושם מנסה לסייע.

גם מבחינת מערכת החינוך התחושה כרגע שאנחנו במקום טוב, שניים מתוך שלוש המחנכים של הילדים (כולל המחנכת של קטן הבית) עשו הסבה להוראה מתחומי הניהול מתוך תחושת שליחות ויש בהם את הניצוץ שהיה כה חסר לי, ובכלל מהפגישות הראשונות שלי יש מזה זמן רב תחושה שאנחנו מדברים את אותה "שפה" בחינוך.

קטן הבית התחיל בכיתה קטנה בבה"ס רגיל, והוא מייד השתלב ונדמה שהוא במסלול הנכון עבורו. הגדולים גם הם התחילו מחדש, וגם כאן התקבלו בידיים פתוחות ואני מקווה שהקליטה הפעם תהיה קלה יותר .

בתחילת השבוע תסתיים השנה הזו, ואני כל כך רוצה לשים אותה בארכיון  . לאסוף את השברים, לאחות את הסדקים שהיא הותירה בה, לנשום מדבר ולחזור לעסוק בדברים שאני אוהבת ולא במלחמות קיום .
אני מאחלת שהשנה שמתחילה תהיה שנה של בריאות לכל בני הבית (אני בתוכם), שנה של של צמיחה של קליטה ושל פרנסה טובה , שההתחלה שלה עם כל האתגרים מהווה סימן למה שיבוא.
שנה טובה

שקיעה בערבה צילום טלי בריל

שקיעה בערבה צילום טלי בריל

 

אמא'לה מחזור

לפעמים נדמה לי שהיא רק אתמול נולדה, אבל הבת מצווה כבר כמעט כאן, ניצני גיל ההתבגרות כבר לגמרי כאן . ואין מנוס מהתמודדות עם השיחות על התבגרות , על מניות . ועל מחזור. אמא'לה מחזור..

בראש שלי שנים אני מכינה את עצמי לשיחות האלו, מגיל אפס אני מלמדת אותה שהכי חשוב לשאול הכל, לא לפחד , הרצתי לא מעט תסריטים בראש איך לגשת לזה, איך לדבר  בלי להביך אותה, בלי להיות מובכת בעצמי.   וזה לא פשוט להיות הורים בעידן  בו בצמד המילים "מצאתי בגוגול" נאמרות תדיר, בטח  עם ילדה סקרנית עצמאית וכזו שיודעת לחפש את המיידע. היה לי חשוב להיות הפילטר שלה, לעשות את הסדר בין מילים ברשת לבין העולם האמיתי, להמשיך את הקשר הטוב והפתוח שלנו גם לתוך תקופה שאני יודעת שתהיה מורכבת לשתינו .

איך היא גדלה ככה צילום טלי בריל

איך היא גדלה ככה צילום טלי בריל

אז כמעט כמו תמיד הלכתי לחפש איך לעשות את זה יותר טוב. בהמלצות חברות הגעתי לאתר  של  מידע אמין על מין   מיזם חברתי לחינוך מיני שהוקם על ידי שלומית הברון וסנדי בשרטי – מחנכות למיניות בריאה.  מצאתי שם לא מעט תשובות לשאלות שלי, לאיך ומה ולא פחות חשוב מתי. היה חשוב לי להשאיר לה חומר קריאה (הילדה מאוד אוהבת לקרוא) משהו שיאפשר לה לקבל עוד תשובות לעוד שאלות, גם כאלו שעם כל הפתיחות שלנו היא תעדיף לקרוא ולא לשאול
שני ספרים הומלצו  נרכשו והוכתרו כמוצלחים ביותר, לא רק על ידי אלא ובעיקר על ידה.

מדריך למתבגרים  בנות 10-12 – ד"ר  עמוס בר וטלי רוזין, – אם השמות שלהם מוכרים לכן זה בעיקר כי הם המחברים של המדריך הישראלי להריון ולידה . הספרון עונה בצורה פשוטה , ברורה וישירה על שאלות הקשורות להתבגרות, החל מהסברים על אברים ועד למה צריך דורדורנט, מתי מגיע הווסת ומה הקטע עם להוריד שערות מהרגלים.

איילת מקבלת  – דפנה שריר  אחד הספרים המוכרים והוותיקים בתחום,  שנכתב ע"י דפה שריר שהייתה  שנים מורה לחינוך מיני ומנחה של מורות . הספר מספר את סיפורה של איילת המתבגרת הזקוקה לתשומת לב  ומידע על המתרחש ועל השינוי שהיא עוברת. ואילת אמנם מקבלת הרבה אהבה, הרבה הסברים, הרבה קשר טוב. היא לומדת לכבד את גופה, לטפל בעצמה ולבטוח בעצמה. . אילת מתבגרת ומפנימה גישה בריאה לתהליך ההתבגרות המינית שלה, שהוא תהליך בריא טוב. הספר מסביר  את תהליך המחזור והווסת, מרגיע את החששות ומפריך אמונות טפלות ומעלה גם נקודה חשובה של בנים בנות, מה מותר לדבר ומתי. . הבכורה קראה אותו בביקורתיות , והוא היה כר פורה לדיון.

אחרי הספרים באים העזרים :)

השוק מוצף בחברות שונות, ובאופן בסיסי אני חושבת שמוצרי ספיגה זה משהו שצריך להתאים אותו. אז מה עושה אמא שלא סגורה תחבושות ? טמפונים?  ואם טמפונים אז עם מוליך או בלי מוליך? בחיי שזו סוגיה לא פשוט מורכבת מבחירת עגלה. בסופו של יום בחרתי את הסוג שאני  מעדיפה ( במקרה שלי קוטקס ) ורכשתי לה אחד מכל סוג, הבחירה שלה כמובן.

 

ערכה למתבגרת צילום טלי בריל

ערכה למתבגרת צילום טלי בריל

בסופו של דבר , אני וגם היא התמודדנו יפה עם כל הבלבלת הזו, אני מקווה שהתחלה הטובה שלנו תמשיך הלאה.

 

עכשיו נשאר לנו להתחיל לדבר על ה-נושא לחצי שנה הבאה – או בשמו העממי – בת מצווה

 

 

 

 

 

 

 

 

"על הספקטרום" מחשבות אחרי פרק הבכורה

יש לי קטע עם סדרות וסרטים על אוטיזים, תכלס המציאות שלנו מורכבת הרבה יותר מכל סדרה או סרט  אפשרי, ובכלל מי רוצה לראות את מה שיש לו בבית, הטלוויזה נועדה לבדר אותי , לא להמשיך את הסרט הקרוי החיים עם ילד על הספקטרום , ובכלל זה לא פשוט להסתכל על העתיד, לחשוב האם נגיע לשם? איך יראה את העולם קטן הבית? איך יראו אותו?
ואיך יתנהלו החיים של הילדים אחרי שאנחנו לא נהיה כאן?
"על הספקטרום" סידרה ישראלית חדשה המשודרת בyes עוסקת בדיוק בזה. בעתיד.
הסדרה מוגדרת כ "דרמה קומית"  הספיקה כבר לקטוף פרס בינלאומי  על הסדרה הטובה ביותר ב'סירייס מאניה', הפסטיבל החשוב בעולם לסדרות טלוויזיה ועוסקת בחיי  שלושה צעירים  מאובחנים בסוף שנות העשרים שלהם, החולקים דירה ברמת גן ,הם לא גאונים, אין להם כישרון יוצא דופן או זיכרון פנומנלי, למעשה הם לא טובים בכלום, אבל הם הגיבורים והסדרה עוסקת בעולם מנקודת המבט שלהם.

 

 

הגעתי אליה טעונה מאירועי השבוע בהם שכן שלא מרוצה מהעובדה שהקימו לו מרכז תעסוקה פשוט פתח צינור מים על השכנים , ואחרי הצפייה נשארתי עם תחושות מעורבות שנשארו איתי בבטן כבר כמה ימים.

מצד אחד כצפוי הדמויות כמו שהוצגו בפרק הראשון  ולמרות ההצהרות  הם סוג של סטראוטיפים מהלכים ,  עמית האוטיסט הזוכה לרחמי בית הקפה המספק לו קרואסון ומיץ בחינם מפתח אובססיה למלצרית החדשה  , רון רון קלישאת התפקוד הגבוה, "האוטיסט הייטק " שלא רוצה בכלל ללכת לראיונות עבודה לא רוצה  לשבת עם אף אחד במשרד בטח שלא יגידו ו, זה שכל עולמו זה השואב אבק הרובוטי שלו ותכניות ערוץ הקניות , הנכשל (או מכשיל את עצמו? )שוב בראיונות עבודה  ושאינו מבין סיטואציות חברתיות , זוהר, אישה יפיפה  עם מוגבלות שיכלית , זו שלא ייתכן שהיא באמת רוצה אהבה ומגע של גבר  המוגנת ומטופלת ע"י אחיה אשר  שלא מסוגל לחשוב עליה כעל מי שבאמת רוצה וחולמת דברים
מצד שני הדמויות אכן לא   סטראוטיפים הקלאסים  של  האוטיסטים (הגאונים המוכשרים  בעלי הזיכרון המדהים וכמובן וילדי האלוהים) , במדינה בה שכן פותח צינור על מרכז יום של אוטיסיטים, במדינת המושלמים בה אין כמעט עיסוק ב"שונה" , בטח לא מנקודת המבט שלו, יש חשיבות גדולה בעיני בהצגה של סדרה שכזו.

והצד הכואב זה העתיד. האם קטן הבית יגיע לתפקוד כזה שיאפשר לו דיור? האם יהיה כזה (ולא זה לא ברור כמו שחלק חושבים ). והקטע של הסוף עם ההורים – זה הסיוט שלי.

ללא ספק אני הולכת לצפות בהמשך.

 

"על הספקטרום", ימי שלישי, 21:30, yes – yesEDGE וב-yesVOD

יוצרים: דנה אידיסיס ויובל שפרמן
עמית -בן יוספוביץ' , זוהר  נעמי לבוב רון רון ניב מג'ר, אשר אורי גת,

 

אחי מיוחד

" מה פתאום להחליף? זה אח שלי אני אוהב אותו כמו שהוא למה להחליף"

כשמדברים על ילדים מיוחדים, השיח החזק הוא על הילדים עצמם, טיפולים, זכויות, חששות מהעתיד. מעט מידי בשיח מתייחס לאחים והאחיות של ילדים מיוחדים, נכון יש מחקרים ובכולם האחים והאחיות יוצאים אנשים טובים יותר , אבל מעט מידי יש מענה לצרכים המיוחדים של האחים והאחיות  עצמם, על האתגרים שבגדילה לצד אח/ת מיוחד/ת.
אני מודה בחי היום יום אני לא רואה אותנו כמשפחה מיוחדת  אנחנו זוג הורים שלושה ילדים , בת אחת שני בנים, וכן הקטן הוא ילד מיוחד, אז? מעולם לא הסתרנו את המצב מאף אחד, גם לא מהילדים, והם גדלים לתוך מצב שאח הקטן שלהם מיוחד, והכל תמיד היה גלוי, ומוסבר מותאם לשלבים אותם עברנו באבחונים, בגילאי הילדים לשאלות שהם שאלו וגם לשאלות של החברים שלהם .
אבל בואו נודה על האמת, הם גדלים במדינה בה קבלת האחר היא לצערי עדיין ססמא יפה, ולא מציאות .

את עמיעד טאוב אני מכירה כבר תקופה ארוכה , לא נפגשנו מעולם,יש לנו חילוקי דעות על המון דברים אבל יש  מכנה משותף שמגשר על הכל – שננו הורים לילד מיוחד, ושננו פועלים למען קידום נושאים הקשורים בילדים שלנו.לכן כשעמיעד שיתף אותי בתהליך כתיבה של הספר, היה לי ברור שאני רוכשת אותו, לתת נקודה נוספת של הסתכלות לילדים.
הספר הגיע לנו בול בזמן  המרכזי, בן שמונה גדול מאחיו המיוחד בשנתיים, בדיוק בגיל בו ילדים הופכים להיות יותר אכזרים , וידעתי שהוא צריך עוד כלים על מנת להתמודד עם הסביבה.

אחי המיוחד צילום יחצ עט תקשורת

אחי המיוחד צילום יחצ עט תקשורת

הספר "אחי מיוחד" כתוב בשפה קלילה וברורה, מלווה באיורים מקסימים של תהילה גולדברג  מספר על מוגבלויות שונות בנקודת מבט של ילדים "אחים ואחיות של".
הוא בדיוק באורך הנכון  כזה המאפשר לנהל שיח קצר תוך כדי, ויש בו לא מעט מוגבלויות נראות ולא נראות אשר מספקות יריעה רחבה של הזדהות/הכרות כולל אגב התייחסות לילדה שנפגעה בתאונות דרכים.
והמרכזי לא רק שמצא עם מי להזדהות בסיפור אלא ידע לזהות גם ילדה נוספת שהוא מכיר ככזו שנכתב עליה בספר. הספר הביא הזדמנות מצוינת לשיח על אחאות מיוחדת , על זה שהוא ואחותו הם לא היחידים שיש להם אח מיוחד ועל האתגרים שהוא נתקל בהם בהסברה לילדים אחרים.

כמה ימים אחר כך הוא לקח את הספר לבית הספר  , ובסיכום עם מחנכת הכיתה שלו הוא ביקש להציג לכיתה את הספר ואת האתגר של להיות אח מיוחד. משלל הסיפורים נבחרו שניים, אחד שלו ואחד של ילדה נוספת המכיתה (הסובלת ממגבלה בעצמה)  והשיעור יצא לדרך.

לא נוכחתי בו, אבל הוא חזר עם פרצוף דיי רציני, סיפר שנשאל שאלות דיי מורכבות ושהוא בעיקר" מקווה שיפסיקו להשתמש במילים" אוטיסט מפגר עיוור  בתור קללה", אבל הוא לא בטוח. הוא ביקש שנקנה ספר אחד גם לכיתה, שהילדים לא ישכחו שיש גם אחרים.

מצוות הבה"ס קיבלתי את הציטוט שלמעלה, סיפרו לי שהיה מאוד קשה למבוגרים שנכחו בשיעור להישאר אדישים לנוכח ההסבר שלו על אחיו, על איך זה באמת, חזר והסביר להם איך נראים החיים שלנו, בלי פילטרים, בלי קלישאות, כמו שרק ילדים יודעים להגיד.

הציטוט בכותרת אגב הוא התשובה שלו לשאלה של אחד מהילדים ששאל אותו אם הוא היה יכול להחליף את אחיו לאח "רגיל" אם הוא היה עושה את זה.

 

ממליצה בחום לכל הורה , איש חינוך ובעיקר הלוואי שספר כמו זה ייכנס לתכנית הלימודים

 

אחי מיוחד/ עמעד טאוב  הוצאת עט תקשורת

לרכישה : הקליקו כאן 

עמוד הפייסבוק : כאן 

 

 

כתבות אחרונות

נושאים

Scroll To Top