עמוד הבית » אמהות

אמא'לה מחזור

לפעמים נדמה לי שהיא רק אתמול נולדה, אבל הבת מצווה כבר כמעט כאן, ניצני גיל ההתבגרות כבר לגמרי כאן . ואין מנוס מהתמודדות עם השיחות על התבגרות , על מניות . ועל מחזור. אמא'לה מחזור..

בראש שלי שנים אני מכינה את עצמי לשיחות האלו, מגיל אפס אני מלמדת אותה שהכי חשוב לשאול הכל, לא לפחד , הרצתי לא מעט תסריטים בראש איך לגשת לזה, איך לדבר  בלי להביך אותה, בלי להיות מובכת בעצמי.   וזה לא פשוט להיות הורים בעידן  בו בצמד המילים "מצאתי בגוגול" נאמרות תדיר, בטח  עם ילדה סקרנית עצמאית וכזו שיודעת לחפש את המיידע. היה לי חשוב להיות הפילטר שלה, לעשות את הסדר בין מילים ברשת לבין העולם האמיתי, להמשיך את הקשר הטוב והפתוח שלנו גם לתוך תקופה שאני יודעת שתהיה מורכבת לשתינו .

איך היא גדלה ככה צילום טלי בריל

איך היא גדלה ככה צילום טלי בריל

אז כמעט כמו תמיד הלכתי לחפש איך לעשות את זה יותר טוב. בהמלצות חברות הגעתי לאתר  של  מידע אמין על מין   מיזם חברתי לחינוך מיני שהוקם על ידי שלומית הברון וסנדי בשרטי – מחנכות למיניות בריאה.  מצאתי שם לא מעט תשובות לשאלות שלי, לאיך ומה ולא פחות חשוב מתי. היה חשוב לי להשאיר לה חומר קריאה (הילדה מאוד אוהבת לקרוא) משהו שיאפשר לה לקבל עוד תשובות לעוד שאלות, גם כאלו שעם כל הפתיחות שלנו היא תעדיף לקרוא ולא לשאול
שני ספרים הומלצו  נרכשו והוכתרו כמוצלחים ביותר, לא רק על ידי אלא ובעיקר על ידה.

מדריך למתבגרים  בנות 10-12 – ד"ר  עמוס בר וטלי רוזין, – אם השמות שלהם מוכרים לכן זה בעיקר כי הם המחברים של המדריך הישראלי להריון ולידה . הספרון עונה בצורה פשוטה , ברורה וישירה על שאלות הקשורות להתבגרות, החל מהסברים על אברים ועד למה צריך דורדורנט, מתי מגיע הווסת ומה הקטע עם להוריד שערות מהרגלים.

איילת מקבלת  – דפנה שריר  אחד הספרים המוכרים והוותיקים בתחום,  שנכתב ע"י דפה שריר שהייתה  שנים מורה לחינוך מיני ומנחה של מורות . הספר מספר את סיפורה של איילת המתבגרת הזקוקה לתשומת לב  ומידע על המתרחש ועל השינוי שהיא עוברת. ואילת אמנם מקבלת הרבה אהבה, הרבה הסברים, הרבה קשר טוב. היא לומדת לכבד את גופה, לטפל בעצמה ולבטוח בעצמה. . אילת מתבגרת ומפנימה גישה בריאה לתהליך ההתבגרות המינית שלה, שהוא תהליך בריא טוב. הספר מסביר  את תהליך המחזור והווסת, מרגיע את החששות ומפריך אמונות טפלות ומעלה גם נקודה חשובה של בנים בנות, מה מותר לדבר ומתי. . הבכורה קראה אותו בביקורתיות , והוא היה כר פורה לדיון.

אחרי הספרים באים העזרים :)

השוק מוצף בחברות שונות, ובאופן בסיסי אני חושבת שמוצרי ספיגה זה משהו שצריך להתאים אותו. אז מה עושה אמא שלא סגורה תחבושות ? טמפונים?  ואם טמפונים אז עם מוליך או בלי מוליך? בחיי שזו סוגיה לא פשוט מורכבת מבחירת עגלה. בסופו של יום בחרתי את הסוג שאני  מעדיפה ( במקרה שלי קוטקס ) ורכשתי לה אחד מכל סוג, הבחירה שלה כמובן.

 

ערכה למתבגרת צילום טלי בריל

ערכה למתבגרת צילום טלי בריל

בסופו של דבר , אני וגם היא התמודדנו יפה עם כל הבלבלת הזו, אני מקווה שהתחלה הטובה שלנו תמשיך הלאה.

 

עכשיו נשאר לנו להתחיל לדבר על ה-נושא לחצי שנה הבאה – או בשמו העממי – בת מצווה

 

 

 

 

 

 

 

 

"על הספקטרום" מחשבות אחרי פרק הבכורה

יש לי קטע עם סדרות וסרטים על אוטיזים, תכלס המציאות שלנו מורכבת הרבה יותר מכל סדרה או סרט  אפשרי, ובכלל מי רוצה לראות את מה שיש לו בבית, הטלוויזה נועדה לבדר אותי , לא להמשיך את הסרט הקרוי החיים עם ילד על הספקטרום , ובכלל זה לא פשוט להסתכל על העתיד, לחשוב האם נגיע לשם? איך יראה את העולם קטן הבית? איך יראו אותו?
ואיך יתנהלו החיים של הילדים אחרי שאנחנו לא נהיה כאן?
"על הספקטרום" סידרה ישראלית חדשה המשודרת בyes עוסקת בדיוק בזה. בעתיד.
הסדרה מוגדרת כ "דרמה קומית"  הספיקה כבר לקטוף פרס בינלאומי  על הסדרה הטובה ביותר ב'סירייס מאניה', הפסטיבל החשוב בעולם לסדרות טלוויזיה ועוסקת בחיי  שלושה צעירים  מאובחנים בסוף שנות העשרים שלהם, החולקים דירה ברמת גן ,הם לא גאונים, אין להם כישרון יוצא דופן או זיכרון פנומנלי, למעשה הם לא טובים בכלום, אבל הם הגיבורים והסדרה עוסקת בעולם מנקודת המבט שלהם.

 

 

הגעתי אליה טעונה מאירועי השבוע בהם שכן שלא מרוצה מהעובדה שהקימו לו מרכז תעסוקה פשוט פתח צינור מים על השכנים , ואחרי הצפייה נשארתי עם תחושות מעורבות שנשארו איתי בבטן כבר כמה ימים.

מצד אחד כצפוי הדמויות כמו שהוצגו בפרק הראשון  ולמרות ההצהרות  הם סוג של סטראוטיפים מהלכים ,  עמית האוטיסט הזוכה לרחמי בית הקפה המספק לו קרואסון ומיץ בחינם מפתח אובססיה למלצרית החדשה  , רון רון קלישאת התפקוד הגבוה, "האוטיסט הייטק " שלא רוצה בכלל ללכת לראיונות עבודה לא רוצה  לשבת עם אף אחד במשרד בטח שלא יגידו ו, זה שכל עולמו זה השואב אבק הרובוטי שלו ותכניות ערוץ הקניות , הנכשל (או מכשיל את עצמו? )שוב בראיונות עבודה  ושאינו מבין סיטואציות חברתיות , זוהר, אישה יפיפה  עם מוגבלות שיכלית , זו שלא ייתכן שהיא באמת רוצה אהבה ומגע של גבר  המוגנת ומטופלת ע"י אחיה אשר  שלא מסוגל לחשוב עליה כעל מי שבאמת רוצה וחולמת דברים
מצד שני הדמויות אכן לא   סטראוטיפים הקלאסים  של  האוטיסטים (הגאונים המוכשרים  בעלי הזיכרון המדהים וכמובן וילדי האלוהים) , במדינה בה שכן פותח צינור על מרכז יום של אוטיסיטים, במדינת המושלמים בה אין כמעט עיסוק ב"שונה" , בטח לא מנקודת המבט שלו, יש חשיבות גדולה בעיני בהצגה של סדרה שכזו.

והצד הכואב זה העתיד. האם קטן הבית יגיע לתפקוד כזה שיאפשר לו דיור? האם יהיה כזה (ולא זה לא ברור כמו שחלק חושבים ). והקטע של הסוף עם ההורים – זה הסיוט שלי.

ללא ספק אני הולכת לצפות בהמשך.

 

"על הספקטרום", ימי שלישי, 21:30, yes – yesEDGE וב-yesVOD

יוצרים: דנה אידיסיס ויובל שפרמן
עמית -בן יוספוביץ' , זוהר  נעמי לבוב רון רון ניב מג'ר, אשר אורי גת,

 

אחי מיוחד

" מה פתאום להחליף? זה אח שלי אני אוהב אותו כמו שהוא למה להחליף"

כשמדברים על ילדים מיוחדים, השיח החזק הוא על הילדים עצמם, טיפולים, זכויות, חששות מהעתיד. מעט מידי בשיח מתייחס לאחים והאחיות של ילדים מיוחדים, נכון יש מחקרים ובכולם האחים והאחיות יוצאים אנשים טובים יותר , אבל מעט מידי יש מענה לצרכים המיוחדים של האחים והאחיות  עצמם, על האתגרים שבגדילה לצד אח/ת מיוחד/ת.
אני מודה בחי היום יום אני לא רואה אותנו כמשפחה מיוחדת  אנחנו זוג הורים שלושה ילדים , בת אחת שני בנים, וכן הקטן הוא ילד מיוחד, אז? מעולם לא הסתרנו את המצב מאף אחד, גם לא מהילדים, והם גדלים לתוך מצב שאח הקטן שלהם מיוחד, והכל תמיד היה גלוי, ומוסבר מותאם לשלבים אותם עברנו באבחונים, בגילאי הילדים לשאלות שהם שאלו וגם לשאלות של החברים שלהם .
אבל בואו נודה על האמת, הם גדלים במדינה בה קבלת האחר היא לצערי עדיין ססמא יפה, ולא מציאות .

את עמיעד טאוב אני מכירה כבר תקופה ארוכה , לא נפגשנו מעולם,יש לנו חילוקי דעות על המון דברים אבל יש  מכנה משותף שמגשר על הכל – שננו הורים לילד מיוחד, ושננו פועלים למען קידום נושאים הקשורים בילדים שלנו.לכן כשעמיעד שיתף אותי בתהליך כתיבה של הספר, היה לי ברור שאני רוכשת אותו, לתת נקודה נוספת של הסתכלות לילדים.
הספר הגיע לנו בול בזמן  המרכזי, בן שמונה גדול מאחיו המיוחד בשנתיים, בדיוק בגיל בו ילדים הופכים להיות יותר אכזרים , וידעתי שהוא צריך עוד כלים על מנת להתמודד עם הסביבה.

אחי המיוחד צילום יחצ עט תקשורת

אחי המיוחד צילום יחצ עט תקשורת

הספר "אחי מיוחד" כתוב בשפה קלילה וברורה, מלווה באיורים מקסימים של תהילה גולדברג  מספר על מוגבלויות שונות בנקודת מבט של ילדים "אחים ואחיות של".
הוא בדיוק באורך הנכון  כזה המאפשר לנהל שיח קצר תוך כדי, ויש בו לא מעט מוגבלויות נראות ולא נראות אשר מספקות יריעה רחבה של הזדהות/הכרות כולל אגב התייחסות לילדה שנפגעה בתאונות דרכים.
והמרכזי לא רק שמצא עם מי להזדהות בסיפור אלא ידע לזהות גם ילדה נוספת שהוא מכיר ככזו שנכתב עליה בספר. הספר הביא הזדמנות מצוינת לשיח על אחאות מיוחדת , על זה שהוא ואחותו הם לא היחידים שיש להם אח מיוחד ועל האתגרים שהוא נתקל בהם בהסברה לילדים אחרים.

כמה ימים אחר כך הוא לקח את הספר לבית הספר  , ובסיכום עם מחנכת הכיתה שלו הוא ביקש להציג לכיתה את הספר ואת האתגר של להיות אח מיוחד. משלל הסיפורים נבחרו שניים, אחד שלו ואחד של ילדה נוספת המכיתה (הסובלת ממגבלה בעצמה)  והשיעור יצא לדרך.

לא נוכחתי בו, אבל הוא חזר עם פרצוף דיי רציני, סיפר שנשאל שאלות דיי מורכבות ושהוא בעיקר" מקווה שיפסיקו להשתמש במילים" אוטיסט מפגר עיוור  בתור קללה", אבל הוא לא בטוח. הוא ביקש שנקנה ספר אחד גם לכיתה, שהילדים לא ישכחו שיש גם אחרים.

מצוות הבה"ס קיבלתי את הציטוט שלמעלה, סיפרו לי שהיה מאוד קשה למבוגרים שנכחו בשיעור להישאר אדישים לנוכח ההסבר שלו על אחיו, על איך זה באמת, חזר והסביר להם איך נראים החיים שלנו, בלי פילטרים, בלי קלישאות, כמו שרק ילדים יודעים להגיד.

הציטוט בכותרת אגב הוא התשובה שלו לשאלה של אחד מהילדים ששאל אותו אם הוא היה יכול להחליף את אחיו לאח "רגיל" אם הוא היה עושה את זה.

 

ממליצה בחום לכל הורה , איש חינוך ובעיקר הלוואי שספר כמו זה ייכנס לתכנית הלימודים

 

אחי מיוחד/ עמעד טאוב  הוצאת עט תקשורת

לרכישה : הקליקו כאן 

עמוד הפייסבוק : כאן 

 

 

חצי שנה אחרי- חיים עם ילד עם אוטיזים

אז איך אתם שאל אותנו הרופא, אותו אחד שהגענו אליו אחרי שפקפקתי בתוצאות האבחונים של שני האחרים שקדמו לו.
ישבנו בחדר קטן מידות, זוג הורים, ילד אחד , שני רופאים ועוזרת מחקר.
אנחנו נמצאים חצי שנה אחרי האבחון, בואו ספרו לנו שלומכם איך מתקדם, מה קורה .

ישבתי שם וחשבתי לעצמי הנה משהו שואל מה שלומנו. לא מה עשינו עד עכשיו מה שלומנו.
אז נכון חלפה חצי שנה מהיום ההוא שנסענו הביתה, ושגרים בדרום כל נסיעה כזו היא ארוכה , עם הנוף, כזו שמאפשרת לפרוק דברים, ולשתוק יחד. הנסיעה שהדמעות זלגו בה, שהמילים נאמרו בה, שאי אפשר היה להעלים את מה שהיה כל כך נוכח.
חצי שנה מפגישת סיכום, זו שקדמו לה שלוש פגישות סיכום אחרות.
כן הוא על הרצף האוטיסטי, איפה שהוא באמצע , למעשה הוא  גם אוטיסט אם תרצו, כי אף אחד באמת לא יודע אם הקשיים שלו זה מעיכוב התפתחותי שברור לכולם שהוא שם או מקשיי התקשורת הברורים שלו – האוטיזם.

חלפו קצת יותר חודשים, מהיום ההוא שהחצי נסע לפגישה "שגרתית"  אצל  רופאה נירולוגית, הראשונה אי פעם שהוא נסע לבד, כזו שהלכנו אליה רק בגלל שעברנו דירה לדרום ורצינו שיהיה מסודר שוב כל הניירת , ושהיה ברור לנו שזה יותר בירוקרטיה וחבל שהילדים ישארו לבד, וחבל על בזבוז הזמן של שננו, זו נסיעה ארוכה . ככה יצא שהוא נסע עם הקטן לבד , נסע וחזר עם דף שהיה כתוב עליו שחור על גבי לבן, אי שם תחת ממצאים :
ASD – Autism Spectrum Disorders היום שהמציאות דפקה בדלת, שרופאה אחת, שזה היה היום האחרון שלה, ניפצה את התקווה שלי. ואני לראשונה אי פעם לא ההיתי בחדר שזה קרה.
אני זוכרת את הגוף שלי רועד, שואלת שוב ושוב את החצי איך היא הגיע לזה, והוא משתף שהרופאה הייתה בטוחה שזה ברור. ואני מודה היו לי את החששות שלי, וראיתי את הסימנים, אבל נאחזתי. כי בצמד המילים "עיכוב התפתחותי" יש תקווה, תקווה שהוא ידביק את הקצב, תקווה שהוא כמו רכבת ישראל מתעכב. ובאוטיזם יש את המציאות. שזה ככה ומכאן צריך לחשב מסלול מחדש.זה לא שהוא השתנה פתאום, הוא הרי אותו קסם. רק נוספה לה תוית חדשה, מוכרת קצת יותר, כזו שמתגלגלת על הלשון "אוטיסט", כזו שהפכה גם למילת גנאי (עוד לא שמעתי משהו קורא למשהו יא מעוכב התפתחותיות שכמותך) כזו שיש לה כל כך הרבה סטיגמות לצידה, ומעט מידי הסברים ברורים

אז עברנו עוד רופאים , ומבדקים, וחדרים עם משחקים ושאלונים, וכולם היו נורא נחמדים , ונאחזתי עוד קצת בעיכוב הזה, אבל הם הגיעו לאותה מסקנה- הילד על הרצף.
כולם דיברו איתנו על האפשרויות, על שיטות טיפול, על תרופות, על התמודדות.
רק הרופא בחדר ההוא שאל אותי מה שלומנו, מה עובר עלינו ההורים.
לא סיפרתי לו על ההתמודדות היום יומית עם מה שמרוב שהוא המציאות נראה לנו נורמלי אבל הוא לא ולפעמים זה עצום כל כך .
לא סיפרתי לו על ערמות הבירוקרטיה , המרדפים אחרי הזכויות, על המחסור התמידי בשעות שינה, על ההשפעה של זה על הילדים על הזוגיות.
לא סיפרתי לו שאני לא יכולה לשמוע שאומרים לי שנבחרנו, ואיזה מזל יש לו שיש לו אותנו. , וגם שזה בא מחיסונים ושאפשר לרפא את זה תמורת הון עתק ושלושה גרגירים של שקר כלשהו. ושאני צריכה להגיד תודה.
לא סיפרתי לו שכל פעם שיש איזה "מחקר" חדש , אז שוב כולם שולחים אותו.גם שברור לכולם שזה סתם עוד משהו שמחפש יחס בתקשורת.
לא סיפרתי לו על שעות של תחקירים לגבי כל שיטה קיימת, על שיחות לתוך הלילה עם חברות שכבר עברו את זה והיו שם.
על הדמעות.
לא סיפרתי לו על ההתמודדות והדילמות שזה יצר עם העבודה.
לא סיפרתי לו שאני מחשבת מסלול מחדש, אבל יותר מפעם אחת אני תוהה אם לא טועה רוב הזמן.
לא סיפרתי לו שאני לא יכולה לשאת את מבטי הרחמים, שלפעמים אני קולטת מאנשים, בעיקר אם הוא מחליט להתנהג קצת אחרת.
לא סיפרתי לו על תחושות הכעס שעולות בי בכל פעם שאני רואה עוד קמפיין המציג אותו ושכמותו  מנותקים, חסרי זהות רגע ובוהים ואומללים , כי הרי הוא אחד הילדים הכי שמחים שאני מכירה.
לא סיפרתי לו שלא תמיד יש לי כוח להכיל את כל הסיפורים על הבן של הבת דודה הרחוקה של מישהו שגם לה יש בן אוטיסט אבל לא רואים עליו.בכלל בכל פעם שמשהו אומר את המשפט הזה, אני נושמת עמוק לא לענות שבדיוק שכחנו את הקרניים בבית, וחבל שלא ידעתי שיש שילוט ההיתי רוכשת.
לא סיפרתי לו על הפחדים מהעתיד, וכמה אני מקווה שהוא ימשיך להיות כזה כובש , כי בחוץ העולם אכזרי.

העתיד ? צילום טלי בריל

העתיד צילום טלי בריל

לא סיפרתי לו שחופש פסח מתחיל, וכמה אני מפחדת ששוב נאבד את עצמנו כמו שנה שעברה, ובגלל שהוא בגן של עיכוב התפתחותי אז החופשים שלו ארוכים עד אין קץ

דיברנו על היום יום, שיתפנו במה שקורה בגן  (בגאווה), על רגעים של התקדמויות שמחזיקים אותנו ברגעי הרגרסיה.
התלבטנו יחד על דרכי טיפול, על מתן תרופות, כאלו שלא מטפלות בעיה אבל עוזרות בתסמינים, על חידושים במחקר.
ובעיקר השלמנו עם זה שאף פעם לא נדע באמת מה גרם לזה, ואיך הגענו לכאן. וזה שלמרות כל הכותרות הענקיות אף אחד לא באמת יודע.
אלוהים יודע כמה ההיתי רוצה לשתף במה עובר עליו,באמת מה רץ לו בתוך הראש, איך זה להתמודד עם עולם שלא ממש בנוי למי שלא בדיוק זהה.
אבל כרגע איני לא יכולה, כמה ההיתי רוצה להציץ יותר אל הרגשות שלו.

 

יצאתי מהחדר ההוא, וידעתי שהם יודעים קצת יותר ממני, אבל לא הרבה, שגם להם ברור שאין שני אנשים דומים לא משנה אם הם ברצף או לא.
יצאתי מהחדר ההוא וידעתי שזו עוד תחנה במסע לא פשוט שאנחנו עוברים
יצאתי וידעתי שיש לנו עוד דרך ארוכה, דרך ארוכה במסע ההסברה הזה, לחברה מסביב, הסברה לקבלה, להכלה, לעובדה שלא כולנו נראים אותו דבר, גם לא אוטסטים.

בקשה אישית קטנה,

קחו נשימה וקבלו את אלו שלא ממש אתם, כן אני יודעת, ילדים עם צרכים מיוחדים זה הפחד הורי ידוע (גם על זה כתבתי), אבל אלו מאיתנו שמתמודדים עם זה לא זקוקים לרחמים שלכם, אנחנו בעיקר צריכים את ההבנה שלכם, את ההנגשה למרחב שלכם. למדו את הילדים שלכם שיש מוגבלויות שלא רואים , ולפעמים זה קצת מבלבל.
אל תחנו בחניית נכים אבל גם אל תצעקו על אנשים שיוצאים מאחת שכולם "נראים נורמליים" (יש סיבה לזה שיש לנו תו נכה).
שעוקפים אתכם בתור עם כרטיס פטור מהתור- דעו שכל אחד מאיתנו היה מוותר על זה, ושרוב האנשים (כולל אותנו) מעדיפים לא להשתמש בו- בגללכם.
אל תנסו לחנך ילדים במרחב הציבורי, נכון זה תקף בעיני לגבי כלל הילדים, אבל לא ממש עוזר לאף אחד שאתם מעירים על התנהגות.
ולא, בחיי זה לא מדבק, וכן אפשר לשחק, ולרוב כל מה שאתם צריכים זה להתנהג כרגיל

 

לפני שנתיים, שעוד ההינו בטוחים שיש לו קצב משלו , ביקשתי מגלי כרמלי שרים לכתוב פוסט לבלוג שלי , הוא כמובן אקוטאלי

חוגגת עשור, מכתב יומולדת עשר לבכורה

בכורה שלי , ואו יומולדת עשר.. איך כל כך מהר?
גם השנה המכתב שלך מתערבל לי בבטן מחכה לתורו לצאת לאוויר העולם , בכל שנה אני מוצאת את עצמי שוקלת בקפידה ובזהירות את המילים שאני כותבת ברחבי הרשת, בכל פעם אני תוהה לגבי הגבולות בין החשיפה שלי לחשיפה שלך, ואני משתדלת לשמור על האיזון הדק בין הכללי לשלנו הפרטי. השנה זה מכתב ליומולדת עשר אז בכלל
את הראשונה והאחרונה.הראשונה שהפכה אותי לאם ואותנו למשפחה , ואת האחרונה שחוגגים לה בסדר ימי ההולדת של כולם , ככה שתמיד יוצא שהיומולדת שלך מסמן תמיד את סוף החמשלדת, או כמו שהחברים שלי קוראים לזה תקופת העוגות  כי כמעט כל יום ששאלו אותי מה אני עושה התשובה הייתה עוגה. והשנה אתגרת אותי גם ביומולדת נושאי (על זה יהיה פוסט נפרד מבטיחה )

אתגר הקאפקיק יזכה לפוסט נפרד צילום ואפיה טלי בריל

כראוי ליומולדת עשר היו מלא עוגות צילום ואפיה טלי בריל

ילדה אהובה שלי,
בלא מעט לילות, שהשקט משתרר וכולכם נרדמים, רגע אחרי הסיבוב בחדרים , אני תוהה ביני לבין עצמי אם אמרתי לך מספיק כמה אני גאה בך, כמה אני אוהבת אותך, במיוחד בימים שהבית סוער, ואני יודעת עד כמה את משתדלת לסייע.
אני יודעת שלפעמים סוער קצת, בבית ובחוץ, ואני יודעת שאת מתמודדת, לפעמים גם בלי להגיד כלום. אני מקווה שהענקתי לך מספיק כלים בשביל לעמוד גם ברוחות של המדבר.
אני רואה אותך צומחת מאותגרת ומאתגרת, אני רואה אותך בוחרת את השבילים, ואני מודה לפעמים בא לי לעצור אותך, אבל אני משתדלת לשחרר, אני רואה אותך מנהיגה את אחיך, מתמודדת ומקבלת אחריות רואה וכל כך גאה .

ילדת מדבר צילום טלי בריל

ילדות מדברית צילום טלי בריל

בכורה שלי,

מאחלת לך שגם השנה תפרחי ותצמחי, שתדעי להתמודד עם כל מכשול ותמשיכי להאמין שהשמיים הם הגבול, שתצמחי להיות זאת שאת בוחרת, ולא זו שבוחרים עבורה.

מאחלת לנו עשור קצת יותר פשוט מזה שעברנו אבל לא פחות מעניין, מאחלת לי שתמשכי לאתגר אותי (רק לא עם מספרים בזה תאתגרי את אבא  אמא כיידוע דיסלקטית וזה קצת אכזרי) ללמד אותי ולא פחות חשוב שתמיד נתחבק שנרצה

 

אוהבת עד אין גבול

אמא

כתבות אחרונות

נושאים

Scroll To Top