עמוד הבית » אמא חברתית

בייבי המלך הבא של ישראל?

קינג ביבי סרטו התיעודי של דן שדור עוסק בביוגרפיה של ראש ממשלת ישראל  בנימין נתניהו. מנסה להציג עוד נופך בשאלה שמהדהדת לא מעט מה יש בו ב"מלך ישראל" שגורם לאלפי בני אדם להעריץ אותו בעיוורון רב כל כך?איך הצליח הצעיר שגדל בארצות הברית, חזר לישראל לשרות צבאי וחזר ישירות משם לארה"ב , הילד האמריקאי עם האנגלית המשולמת, והחיים הטובים להפוך לאחד הדמויות הנערצות בישראל? איך הוא מצליח פעם אחר פעם לכבוש את דעת הקהל, גם שלפעמים נדמה שהקהל אינו מעניין אותו ?

צילום באדיבות yes ולשכת העיתונות הממשלתית

צילום באדיבות yes ולשכת העיתונות הממשלתית

הסרט מצג קטעי ראיונות ועוקב אחרי נתניהו מנעוריו בארצות הברית, בגרותו והמפנה שהתרחש עם מות אחיו יוני, איך השכיל לבנות את עצמו באמצעות המדיה האמריקאית החל משנות השמונים אז זיהה את הצורך ב "מומחה לטרור"  המעבר מהשוק הפרטי למגזר הדיפלומטי הישראלי, החזרה ארצה ועד לתפקידו הנוכחי כראש ממשלת ישראל הקרוב מאי פעם להיות ראש הממשלה המכהן בתקופה הכי ארוכה.

 בתחילת הדרך בתקשורת האמריקאית צילום באדיבות yes ולשכת העיתונות הממשלתית

בתחילת הדרך בתקשורת האמריקאית צילום באדיבות yes ולשכת העיתונות הממשלתית

רבות נאמר עליו שהוא אלוף המדיה, האיש בעל הרטוריקה המדהימה, האדם שיודע לנאום, ובעיקר בעיני האיש שכלל לידי אומנות את "המדיום הוא המסר" של מרשל מקלוהן. הרבה לפני תכניות הראלטי.
נתניהו מוצג כתלמיד שקדן, בעל כישרון ויודע לזהות ולהשתמש לא רק בתקשורת לצרכיו , כמו בפרשת הקלטת הלוהטת, אלא יודע לבחור היטיב את הצוות המקיף אותו, ובשונה מאחרים הוא אינו קופא על שמריו אלא ממשיך ומתקדם, מהתעלמות כמעט מוחלטת מהתקשורת הישראלית, ועד פנייה במסרים ישירים ושימוש ברשתות החברתיות – שימוש בעמוד הפייסבוק שלו.
נתניהו הביא לבית המחוקקים הישראלי את מה שגדל עליו – התרבות האמריקאית, על חלקיה הטובים והרעים, הוא הפך מהתקווה של הפוליטיקה הישראלית למנהיג שנוי במחלוקת – אלו שרואים בו את המשיח והתקווה הישראלית אל מול אלו שרואים בו אדם שיעשה הכל על מנת להשאר בשלטון.

מה היה קורה אילו תמונה באדיבות yes ולשכת העיתונות הממשלתית

מה היה קורה אילו תמונה באדיבות yes ולשכת העיתונות הממשלתית

בסיום הצפייה נותרתי עם מחשבה מה היה קורה אילו אחיו של ביבי יוני ז"ל, לא היה נהרג במבצע אנטבה, האם היינו רואים את נתניהו משתלב בפוליטיקה בארצות הברית, אולי הוא היה בעצם טראמפ?  או אולי היה נשאר והופך לאחד מאנשי השיווק החזקים בשוק האמריקאי ובעיקר האם עדיין היה עוזב את החלום האמריקאי אליו גדל לטובת מימוש החזון הימני של אביו?
בעיני סרטו של דן שרדור הצליח באחת המשימות הבלתי אפשרית שמדברים על ביבי וזה לייצר סרט שאוהדי ביבי יאהבו, וגם מתנגדיו הנחרצים ביותר.
באופן אישי סיימתי את הצפייה שאני לא יודעת מה אני יותר, מעריצה את האיש על הנחישות והתמדה במטרה ששם לעצמו, או מפחדת לאן פניה של מדינת ישראל כשהמנהיג הנערץ שלה מצליח לעשות את הבלתי יאומן לפעמים ולטשטש את הגבול בין האישי והמדינה.

ביבי קינג – עכשיו בyes דוקו וב- STINGTV.

קרדיטים :

במוי: דן שדור | הפקה: לירן עצמור | תסריט: דן שדור | עריכה: נטע דבורקיס, דן שדור | עיצוב פסקול: איציק כהן | מוסיקה: קרני פוסטל | הפקה: לירן עצמור – "עצמור הפקות".
הסרט הופק עבור yes דוקו בתמיכת הקרן החדשה לקולנוע וטלוויזיה ומועצת הפיס לתרבות ולאמנות.

 תמונה באדיבות yes ולשכת העיתונות הממשלתית

תמונה באדיבות yes ולשכת העיתונות הממשלתית

"על הספקטרום" מחשבות אחרי פרק הבכורה

יש לי קטע עם סדרות וסרטים על אוטיזים, תכלס המציאות שלנו מורכבת הרבה יותר מכל סדרה או סרט  אפשרי, ובכלל מי רוצה לראות את מה שיש לו בבית, הטלוויזה נועדה לבדר אותי , לא להמשיך את הסרט הקרוי החיים עם ילד על הספקטרום , ובכלל זה לא פשוט להסתכל על העתיד, לחשוב האם נגיע לשם? איך יראה את העולם קטן הבית? איך יראו אותו?
ואיך יתנהלו החיים של הילדים אחרי שאנחנו לא נהיה כאן?
"על הספקטרום" סידרה ישראלית חדשה המשודרת בyes עוסקת בדיוק בזה. בעתיד.
הסדרה מוגדרת כ "דרמה קומית"  הספיקה כבר לקטוף פרס בינלאומי  על הסדרה הטובה ביותר ב'סירייס מאניה', הפסטיבל החשוב בעולם לסדרות טלוויזיה ועוסקת בחיי  שלושה צעירים  מאובחנים בסוף שנות העשרים שלהם, החולקים דירה ברמת גן ,הם לא גאונים, אין להם כישרון יוצא דופן או זיכרון פנומנלי, למעשה הם לא טובים בכלום, אבל הם הגיבורים והסדרה עוסקת בעולם מנקודת המבט שלהם.

 

 

הגעתי אליה טעונה מאירועי השבוע בהם שכן שלא מרוצה מהעובדה שהקימו לו מרכז תעסוקה פשוט פתח צינור מים על השכנים , ואחרי הצפייה נשארתי עם תחושות מעורבות שנשארו איתי בבטן כבר כמה ימים.

מצד אחד כצפוי הדמויות כמו שהוצגו בפרק הראשון  ולמרות ההצהרות  הם סוג של סטראוטיפים מהלכים ,  עמית האוטיסט הזוכה לרחמי בית הקפה המספק לו קרואסון ומיץ בחינם מפתח אובססיה למלצרית החדשה  , רון רון קלישאת התפקוד הגבוה, "האוטיסט הייטק " שלא רוצה בכלל ללכת לראיונות עבודה לא רוצה  לשבת עם אף אחד במשרד בטח שלא יגידו ו, זה שכל עולמו זה השואב אבק הרובוטי שלו ותכניות ערוץ הקניות , הנכשל (או מכשיל את עצמו? )שוב בראיונות עבודה  ושאינו מבין סיטואציות חברתיות , זוהר, אישה יפיפה  עם מוגבלות שיכלית , זו שלא ייתכן שהיא באמת רוצה אהבה ומגע של גבר  המוגנת ומטופלת ע"י אחיה אשר  שלא מסוגל לחשוב עליה כעל מי שבאמת רוצה וחולמת דברים
מצד שני הדמויות אכן לא   סטראוטיפים הקלאסים  של  האוטיסטים (הגאונים המוכשרים  בעלי הזיכרון המדהים וכמובן וילדי האלוהים) , במדינה בה שכן פותח צינור על מרכז יום של אוטיסיטים, במדינת המושלמים בה אין כמעט עיסוק ב"שונה" , בטח לא מנקודת המבט שלו, יש חשיבות גדולה בעיני בהצגה של סדרה שכזו.

והצד הכואב זה העתיד. האם קטן הבית יגיע לתפקוד כזה שיאפשר לו דיור? האם יהיה כזה (ולא זה לא ברור כמו שחלק חושבים ). והקטע של הסוף עם ההורים – זה הסיוט שלי.

ללא ספק אני הולכת לצפות בהמשך.

 

"על הספקטרום", ימי שלישי, 21:30, yes – yesEDGE וב-yesVOD

יוצרים: דנה אידיסיס ויובל שפרמן
עמית -בן יוספוביץ' , זוהר  נעמי לבוב רון רון ניב מג'ר, אשר אורי גת,

 

אחי מיוחד

" מה פתאום להחליף? זה אח שלי אני אוהב אותו כמו שהוא למה להחליף"

כשמדברים על ילדים מיוחדים, השיח החזק הוא על הילדים עצמם, טיפולים, זכויות, חששות מהעתיד. מעט מידי בשיח מתייחס לאחים והאחיות של ילדים מיוחדים, נכון יש מחקרים ובכולם האחים והאחיות יוצאים אנשים טובים יותר , אבל מעט מידי יש מענה לצרכים המיוחדים של האחים והאחיות  עצמם, על האתגרים שבגדילה לצד אח/ת מיוחד/ת.
אני מודה בחי היום יום אני לא רואה אותנו כמשפחה מיוחדת  אנחנו זוג הורים שלושה ילדים , בת אחת שני בנים, וכן הקטן הוא ילד מיוחד, אז? מעולם לא הסתרנו את המצב מאף אחד, גם לא מהילדים, והם גדלים לתוך מצב שאח הקטן שלהם מיוחד, והכל תמיד היה גלוי, ומוסבר מותאם לשלבים אותם עברנו באבחונים, בגילאי הילדים לשאלות שהם שאלו וגם לשאלות של החברים שלהם .
אבל בואו נודה על האמת, הם גדלים במדינה בה קבלת האחר היא לצערי עדיין ססמא יפה, ולא מציאות .

את עמיעד טאוב אני מכירה כבר תקופה ארוכה , לא נפגשנו מעולם,יש לנו חילוקי דעות על המון דברים אבל יש  מכנה משותף שמגשר על הכל – שננו הורים לילד מיוחד, ושננו פועלים למען קידום נושאים הקשורים בילדים שלנו.לכן כשעמיעד שיתף אותי בתהליך כתיבה של הספר, היה לי ברור שאני רוכשת אותו, לתת נקודה נוספת של הסתכלות לילדים.
הספר הגיע לנו בול בזמן  המרכזי, בן שמונה גדול מאחיו המיוחד בשנתיים, בדיוק בגיל בו ילדים הופכים להיות יותר אכזרים , וידעתי שהוא צריך עוד כלים על מנת להתמודד עם הסביבה.

אחי המיוחד צילום יחצ עט תקשורת

אחי המיוחד צילום יחצ עט תקשורת

הספר "אחי מיוחד" כתוב בשפה קלילה וברורה, מלווה באיורים מקסימים של תהילה גולדברג  מספר על מוגבלויות שונות בנקודת מבט של ילדים "אחים ואחיות של".
הוא בדיוק באורך הנכון  כזה המאפשר לנהל שיח קצר תוך כדי, ויש בו לא מעט מוגבלויות נראות ולא נראות אשר מספקות יריעה רחבה של הזדהות/הכרות כולל אגב התייחסות לילדה שנפגעה בתאונות דרכים.
והמרכזי לא רק שמצא עם מי להזדהות בסיפור אלא ידע לזהות גם ילדה נוספת שהוא מכיר ככזו שנכתב עליה בספר. הספר הביא הזדמנות מצוינת לשיח על אחאות מיוחדת , על זה שהוא ואחותו הם לא היחידים שיש להם אח מיוחד ועל האתגרים שהוא נתקל בהם בהסברה לילדים אחרים.

כמה ימים אחר כך הוא לקח את הספר לבית הספר  , ובסיכום עם מחנכת הכיתה שלו הוא ביקש להציג לכיתה את הספר ואת האתגר של להיות אח מיוחד. משלל הסיפורים נבחרו שניים, אחד שלו ואחד של ילדה נוספת המכיתה (הסובלת ממגבלה בעצמה)  והשיעור יצא לדרך.

לא נוכחתי בו, אבל הוא חזר עם פרצוף דיי רציני, סיפר שנשאל שאלות דיי מורכבות ושהוא בעיקר" מקווה שיפסיקו להשתמש במילים" אוטיסט מפגר עיוור  בתור קללה", אבל הוא לא בטוח. הוא ביקש שנקנה ספר אחד גם לכיתה, שהילדים לא ישכחו שיש גם אחרים.

מצוות הבה"ס קיבלתי את הציטוט שלמעלה, סיפרו לי שהיה מאוד קשה למבוגרים שנכחו בשיעור להישאר אדישים לנוכח ההסבר שלו על אחיו, על איך זה באמת, חזר והסביר להם איך נראים החיים שלנו, בלי פילטרים, בלי קלישאות, כמו שרק ילדים יודעים להגיד.

הציטוט בכותרת אגב הוא התשובה שלו לשאלה של אחד מהילדים ששאל אותו אם הוא היה יכול להחליף את אחיו לאח "רגיל" אם הוא היה עושה את זה.

 

ממליצה בחום לכל הורה , איש חינוך ובעיקר הלוואי שספר כמו זה ייכנס לתכנית הלימודים

 

אחי מיוחד/ עמעד טאוב  הוצאת עט תקשורת

לרכישה : הקליקו כאן 

עמוד הפייסבוק : כאן 

 

 

אבות עם צרכים מיוחדים- איך זה נראה דרך העיניים של טל פרידמן

לצפייה בסדרה החדשה של טל פרידמן  להיות אבא הגעתי באיחור, לא הצלחתי להביא את עצמי לשבת מול המסך בשידור עצמו, קבוצות ההורים המיוחדים בפייסבוק ובווצאפ שאני חברה בהם געשו ורעשו מאז התחיל הקידום לסדרה , וגם אחרי שידור הפרק הראשון, השיח היה מורכב וטעון, החלק שהיה קשה לי במיוחד הוא שיח "האבחונים " כאלו שזה משנה מה האבחנה ואיפה על הסקלה הרפואית ,הילד שלך לא ישתנה זה הוא לא האבחנה , הרי כולנו אמורים לדעת טוב מכולם שאין שני ילדים זהים, ואין שני הורים אותו דבר.
תהייתי ביני לבין עצמי אם אני יושבת לראות את זה, או מוותרת מראש.

בישראל יש כ330,000 ילדים עם צרכים מיוחדים ,כך שסטטיסטית יש לא מעט דמויות ציבוריות שהם הורים לילדים מיוחדים. אין הנחות סלב בנושא כל כך מורכב וטעון,  והוא טעון שבעתיים שאתה בעין הציבורית, יש מי שמצפים מהורים בפרופיל גובה "לעמוד בראש המחנה", או לפחות לתת "גושפנקא " , מחפשים בהם את נקודות האור בחיים שלפעמים נראים קצת חשוכים. בדמות מפורסם כזה או אחר שישתף שהיי גם אני הורה מיוחד.
מנקודת המבט שלי זה יותר מורכב, האם אנחנו באים ב"טענות" לכל דמות ציבורית על שהיא לא חושפת את ילדיה גם אם הם "רגילים"  איפה עובר הגבול בין האישי לציבורי ?
מצד אחד יש לא מעט הורים לילדים עם צרכים מיוחדים שלא מדברים על זה בהופעות הציבוריות מתוך שיקולים כאלו ואחרים, ולכיוון ההפוך יש את אלו שעושים את  מה שבעיני נראה כמו שימוש בילדים המיוחדים שלהם לקדם את עצמם או את עיסוקם המקצועי , חלקם מפורסמים יותר חלקם פחות, כמעט בכל הפעמים אני מוצאת את עצמי מביטה  בחשש לא בהורים עצמם אלא מהדרך בה מוצגים הילדים, אלו שברוב הפעמים לא יכולים להביע את דעתם על הנושא , שאיש לא שואל אותם, וגם בדרך בה מוצגת המשפחה כולה.

משפחת פרידמן בהרכב מלא, צילום מתוך להיות אבא ערוץ 10

משפחת פרידמן בהרכב מלא, צילום מתוך להיות אבא ערוץ 10

דמותו הציבורית של פרידמן הפחידה אותי, פחדתי לראות איך מוצגת המשפחה שלו, החשש היה שגם הוא שייך לזן שאני פחות אוהבת  אולו ששולפים את "קלף הילדים".
תהייתי למה בסדרה שאמורה לעקוב אחרי אבהות, למה לפתוח דווקא בהיותך אבא מיוחד? פחדתי מהדרך שהוא יציג את ילדיו, ובעיקר את ביתו תמר.
וגם אחרי שנטרלתי את החשש מפרידמן , המחשבה הייתה, היי יש לי את זה בבית, אז למה לבזבז משאב שחסר לי והוא זמן? ראיתי כבר לא מעט סרטים וסדרות שעסקו בנושא, חלקם מוצלחים יותר וחלקים מוצלחים פחות , האם באמת יש בי צורך לראות עוד? לא מספיקה לי המציאות?
מה שהכריע את הכף  לטובת הצפייה הייתה נקודת המוצא של הסדרה, האבהות. לא משנה כמה מתקדמים אנחנו שמדברים על הורות כמעט תמיד מדברים על אמהות,  האבות כך נדמה ברוב השיח נשארים מאחור, וגם בשיח על הורות לילדים עם צרכים מיוחדים מריבתו הוא שיח אמהי, נושא אגב שלא מנותק מהמצאות אם מסתכלים על מחקרים המראים כי רוב הטיפול עצמו בילד עם צרכים מיוחדים נעשה לרוב ע"י האם.
במהלך השנים פגשתי אבות רבים שלוקחים חלק , נפגשנו בעיקר בנקודות המאבק תנו לגברים "מלחמה" והם מרגישים בעלי ערך, אבל מעט מדובר על הנקודה האבהית, איך הם מתמודדים עם המצב.
הבחירה בפתיחה של  סדרה על אבות בפרק של הורות מיוחדת היא זו שהכריע את הכף.
אז ישבתי לראות. ולא יכולתי לעצור את הדמעות.
כמה אומץ, כנות ורגש.
פרידמן  שבסדרה כל כך שונה מהוולגאריות וההגזמות של הדמויות איתן הוא מופיע , האיש מאחורי הדמויות מדבר בכנות על התמודדות הלא פשוטה על המסע  ועל החיים עצמם,בפרק אחד שלוש משפחות שונות נותנות נקודת הצצה למה שלרוב נאמר רק בפורמים סגורים, מילים שגם שהם נאמרות במרחב הציבורי, לרוב הם נבלעות, וכאן הם נאמרו ובקול.  הצצה כנה ואמיתית בלי פלטרים ומזוית שונה לחיים עצמם בשיחות שאכשהו נדמה לי רק הורים מיוחדים מסוגלים לחלוק אחד עם השני.
ההתמודדות של כל התא המשפחתי, מהזוג ועד לכלל המשפחה, התמודדות עם כל הנורמות והזהות הגבריות החזקות כל כך במדינה בה אתה משתחרר מצה"ל אבל צה|ל נשאר חלק ממך גם שאתה כבר לא, במדינה בה הצפייה למושלמות גובה את המחיר גם במקומות שאתה הכי חשוף. ההסתכלות על החלק של בנות הזוג בהתמודדות וגם על הילדים.
זה לא שלא נעתי באי נוחות בחלק מהדברים, אבל הזכרתי לעצמי שוב ושוב שזו הדרך שלהם, ההתמודדות שלהם ואל לי לשפוט, בחלקים אחרים שעסקו בהתמודדות עם המשפחה מצאתי את עצמי נושמת עמוק ומודה שבחזית הזו לפחות אנחנו זכינו לתמיכה משני הצדדים.
אני לא יודעת לאן ממשיך המסע הדקומנטרי של פרידמן, אני לא יודעת עד כמה הוא מודע למה שהוא הצליח לעשות. אני רק מקווה שאולי ורק אולי הפעם הוא הצליח לשנות משהו קטן התפיסה והתודעה הציבורית ואם ככה הוא פתח את הסדרה מעניין לאן היא תגיע. מה שבטוח שאני אצפה
אם טרם צפיתם בפרק מוזמנים :

http://10tv.nana10.co.il/Article/?ArticleID=1251820

להיות אבא ימי שני 21:00 ערוץ 10

 

 

 

מצפלדת ראשון במצפה רמון

עברה שנה, שנה מאז עזבנו את הכל ותוך חודש אחד עברנו מהמרכז אל הנגב, מראשון לציון העיר הרביעית בגודלה בישראל אל מצפה רמון, אחד הישובים המבודדים בישראל, שיש בו רק כ 5,500 נפש.

כבר שנה שאני עונה על שאלות , לחברים, לבני משפחה וגם לא.נשים ששוקלים מעבר ועוקבים אחרי בבלוג או ברשתות החברתיות.
אז לכבוד המצפלדת , קבלו את חמשת השאלות הנפוצות ביותר, שהתשובות עלהם מסכמות שנה שלמה .

אתם לא מתגעגעים למרכז:
פה אחד לא. נהפוך הוא שאנחנו באים למרכז אנחנו שואלים את עצמנו לא אחת מתי חוזרים הביתה, או איך גרנו כל כך הרבה שנים במרכז. אנחנו כמובן מתגעגעים לחברים ומשפחה, אבל בואו נשבור מיתוסים הקשורים למצפה רמון והמחשבה שהיא נמצאת בסוף העולם רגע לפני אילת, המרכז זה סדר גודל של שעתיים מאתנו, ברוב מדינות העולם זה מרחק סביר לגמרי, וגם בתוך המרכז זה הזמן שלוקח עם הפקקים . המשפחה שלנו ולא מעט חברים שלנו כבר הפנימו את זה, ובאים לבקר בשבתות וחגים, כמובן שרבה יותר כייף להשאר ללון כאן אבל גם ביקורים של יום או כמה שעות סבירים לגמרי, ומשאירים חשק לעוד.

איך לילדים :
אין לי ספק שזה הדבר הכי טוב שעשינו עבורם . השילוב בין תחושת ביטחון אישי המאפשרת לחקור את הסביבה, מערכת חינוך שיש בה יום לימודים ארוך, ושפע של פעילויות לילדים עושה נפלאות .
אז נכון המצב לא מושלם,וכצפוי התמודדנו עם קשיים שונים, חלקם נובעים מהיותו של קטן הבית ילד עם צרכים מיוחדים אבל במבט לאחור הם הראשונים שהסתגלו למעבר והתמיכה והקבלה של כלל הילדים יוצאת דופן. ועם יד על הלב, הם הראשונים שהסתגלו למקום.

ילדות מצפאית כדורגל עם יעלים צילום טלי בריל

ילדות מצפאית כדורגל עם יעלים צילום טלי בריל

מה עושים בשעות הפנאי  :
זו שאלה שנשאלת לרוב ע"י מי שפחות מכיר אותנו, כי מי שמכיר יודע שלא ההינו משפחה של קניונים עוד שגרנו בעיר הקניונים  :)
שעות הפנאי שלנו מגוונות,  במהלך השבוע זה לא שונה מהותית מהחיים במרכז, גם כאן הילדים הולכים לחוגים שונים, לחברים או לגינה הציבורית ומגרש הכדורסל (בקרוב ייפתח כאן סקייטפארק ואז ברור לאן יעברו המפגשים ).
בשבתות אנחנו מאוד אוהבים לצאת אל המכתש ולמרחבים באזור  ולא צריך הרבה בשביל לעשות את זה רק להניע את האוטו ואנחנו שם . חשוב להדגיש שבשונה ממה שרבים חושבים לאורך כל השנה יש  כאן המון פעילויות ופסטיבלים שונים ,אומנם לא כאלו עם כוכבי ילדים ועומס מותגים אבל קסומים לא פחות, חלקם אגב בינלאומיים.
אנחנו תמיד זוכרים שההכרות שלנו עם מצפה והקסם שלה התחילו בסוף השבוע הראשון שלנו אז התרחש "מצפה רמון פריסקול "

פריסקול קהילה משתפת ידע 2016 צילום טלי בריל

פריסקול קהילה משתפת ידע 2016 צילום טלי בריל

הפריסקול הוא למעשה הפנניג קהילתי של כמה ימים במסגרתו  יש מגוון הרצאות, פעילויות לכל המשפחה ואירועים כמו שירה ומוסיקה, והכל ללא תשלום (ממש בימים אלו נערך מבצע גיוס המונים בהד סטארט  ואתם מוזמנים לתמוך ולקבל על הדרך תשורה נאה ).

מה סוד הקסם ?
אני חושבת שמצפה היא הדוגמה לשלם הגדול מסך חלקיו. ללא ספק יש כאן ייחוד של קהילה. קהילה שלמה המורכבת בתוכה מקהילות שונות שבנקודות ממשק מתייצבות יחד למען הפרט. יש כאן הון אנושי מרתק בהרכב שלו, וביכולת קבלת פנים והנתינה שלו מצד אחד. ומהצד השני אי אפשר להסביר את הקסם של המכתש ושל המדבר, המרחבים הפתוחים, השמיים זרועי הכוכבים והאקלים המושלם עושים את זה.

שקיעות שאין באף מקום בעולם צילום טלי בריל

שקיעות שאין באף מקום בעולם צילום טלי בריל

 

אם זה חלום למה לא כולם עוברים לגור במצפה?
החיים כאן קסומים ככל שיהיו מזמנים גם אתגרים לא פשוטים. בעיני השילוש של חסמים בנושאי תעסוקה תחבורה ודיור הם המעצורים, אז נכון שיש כאן התקדמות  ולראשונה זה שנים נבנות שכונות חדשות, וקמו מיזמי תעסוקה (כולם אגב פרטיים בעידוד המועצה אבל בואו לא נתבלבל המדינה לא משקיעה כאן כלום ), אבל ללא ספק יש כאן קושי.  גם הבידוד של היישוב לא מוסיף, בילוי עירוני "רגיל" כמו קולנוע או תאטרון  או מרכז קניות מצריך שעה נסיעה ברכב, תוסיפו לזה את הקשיים שנתקלים בהם כל תושבי הפריפריה בהשקעות ממשלתיות בנושאים חשובים כמו תחבורה ובריאות ותקבלו את הסיבה. ועדיין אני ממליצה בחום.

מצפלדת שמח לנו, ואל תשכחו לבוא לבקר

 

 

 

 

כתבות אחרונות

נושאים

Scroll To Top