עמוד הבית » אמהות » "תִּכְלֶה שָׁנָה וְקִלְלוֹתֶיהָ, תָּחֵל שָׁנָה וּבִרְכוֹתֶיהָ." זו הייתה השנה שלי
"תִּכְלֶה שָׁנָה וְקִלְלוֹתֶיהָ, תָּחֵל שָׁנָה וּבִרְכוֹתֶיהָ." זו הייתה השנה שלי

"תִּכְלֶה שָׁנָה וְקִלְלוֹתֶיהָ, תָּחֵל שָׁנָה וּבִרְכוֹתֶיהָ." זו הייתה השנה שלי

"תִּכְלֶה שָׁנָה וְקִלְלוֹתֶיהָתָּחֵל שָׁנָה וּבִרְכוֹתֶיהָ."לא חושבת שאי פעם התעמקתי בטקסט הזה שנאמר בראש השנה, ראש השנה זה זמן חשבון פנימי אצלי, בעיקר כי הוא יום ההולדת העברי שלי. (השנה אגב מתאחדים להם תאריכי ימי ההולדת שלי וזה חוסך את החשבון האישי הכפול) והבקר בחיפוש של משהו אחר לגמרי,בין שלל ברכות ראש השנה במייל קראתי אותו שוב. כאלו נכתבו מחשבותי אני במילים אלו .

נדמה לי שלא הייתה שנה בה חיכיתי כל כך שתסתיים שאוכל להניח אותה מאחורי , ועברתי כבר כמה שנים מאתגרות בחיים.

השנה הזו הייתה דו קוטבית ברמות מטורפות, כמו שהחיים עצמם היו.

מצד אחד הרגשנו בבית. התאהבנו במה שיש למקום להציע, במדבר , בשקט, וביכולת לצאת מרחק פסיעה ולהיות בטבע.
צמחנו כולנו, כמשפחה, כאינדיבידואלים, נדמה שהילדים סוף סוף מצאו את מקומם, קטן הבית עשה זינוק משמעותי בתוך הגרף האישי שלו בעזרת צוות טיפולי שלא הניח לו, האמין בו ודחף אותו ואותנו קדימה.
אחרי שנה סוערת בפעילות בוועד הורים בבית הספר קיבלתי את אחת ההחלטות הכי משמעותיות שלי לקחת צעד אחורה להוריד את המעורבות , את הניסיון לשיפור לקידום , ואת הצפיות.
התמקדתי באיים של הטוב בתוך מערכת שנמצאת אי שם מאחור, ומתהדרת בזה שהצליחה מעט לצמצם ולו קוסמטית את המצב, שמסתתרת מאחורי המילה "פריפריה" במקום לנער את האבק ולדרוש יותר גם מעצמה אגב.
ידעתי כמו תמיד שחינוך מתחיל בבית, ומה שיחסר להם מהמערכת אנחנו נוכל להשלים להם, ראיתי את הטוב במערכת החינוך הבלתי פורמלית, זכינו במדריכי חוגים שהיו הרבה מעבר, והחלטתי  לשחרר.
בקייץ קצת לפני תחילתה השנה עברנו לבית שקסם לנו, הוא היה ללא ספק קטן פיזית למידתנו אבל אהבנו אותו מאוד ונהנו מכל מה שהוא הציע לנו.
במישור החברתי  מצאנו לעצמנו חברים שהפכו למשפחה,  הם הלכו איתנו יחד יד ביד בכל האתגרים לטוב וגם לרע , ידעו לעזור לכוון וגם לחבק שהיה קשה מידי .

יחידת הקומנדו המשפחתית צילום טלי בריל

יחידת הקומנדו המשפחתית צילום טלי בריל

בתחום התעסוקה מצאתי את מה שאני עושה הכי טוב, דייקתי את עצמי את יכולתי, חיברתי בין העולמות הדיגיטליים בהם אני חייה, לבין ענף התיירות שהוא אחד מהענפים המובלים באזור. עבדתי קשה, אבל העבודה נשאה פרי , וקיבלתי מחמאות ומשובים חיובים מכל מי שעבדנו יחד.

אבל מעל כל הטוב הזה  רחיפה עננת האי וודאות. מה יהיה עם קטן הבית בסוף השנה.
העננה הזו הייתה צבועה בחלק מהזמן בוורוד אני מודה, אולי זו העובדה שידעתי שיש מספיק "בוגרי גן " לפתיחת כיתה א , אולי ההבטחה של שר החינוך להחריג את היישוב ולהשקיע משאבים במקום בהסעות בשילוב ולמידה, אולי האופטמיות והאמונה שלי שמי שפתח גן, ידע לפתוח גם כיתה.  אולי גם השיחות עם הצוותי הטיפוליים שחשבו ממש כמוני.
עננה לפעמים ורודה , אבל היא הייתה שם .
יחד עם ההתלבטות שלנו ,שלא שונה מהתלבטות של הרבה הורים לילדים בגן חובה לגבי העלייה לכיתה א', האם הוא בשל? האם הוא מוכן?
זו הייתה שנה לא פשוטה במישור של מימוש זכויות ולו בסיסיות לקטן הבית.
עשרות שעות ופגישות ונסיונות להתאים את הפעילויות הקהילתיות לכלל הילדים,  נאבקנו על הזכות שלו ל"שילוב" בגן "רגיל" , היה לנו חשוב לראות אם הוא מסוגל בכלל להגיע ממקום קטן ומנותק , אל גן שנמצא יחד עם בה"ס, במבנה ענק יחד עם לא מעט תלמידים  והוא עמד בזה, בכל יעד שהוצב לו, הפתיע את הצוות, אבל לא אותנו.
אבל זה לא עזר, זה לא הוא זה צוות שלא קיבל הכשרה מתאימה, זה "שילוב" שנעשה על הנייר אבל בפועל היה שעתיים שבועיות במקום אחר.
הדינוסנס הזה בין ילד שכל מי שרואה אותו מחוץ למערכת רואה את הפוטנציאל שלו, לבין מערכת שעסוקה כל כך בלספר על הצעד הענק שנעשה ביישוב שלא היה בו גן,  אבל לא מסתכלת קדימה ולא רואה את הילד עצמו , בין מילים יפות וססמאות לבין מצב בפעול בו נאמר לי יותר מפעם אחת "אין לנו מה לעשות עם הילדים האלו", ופעם אחר פעם תיקנתי הסברתי, בעיקר לקחתי נשימות ארוכות והשתדלתי להנגיש לכולם את המצב , לנסות לגרום להם לראות אותו,  ולא את המוגבלות שלו, להתמקד באיים של הטוב. האמנתי שלא יכול להיות שאנשים הרואים בעצמם נאורים, משכילים והמתיימרים לעסוק בחינוך וקהילה  , יעדיפו לקרוע ילד מהקהילה ומהמשפחה ולשלוח אותו שעות כל יום בדרכים לא דרכים בקור מקפיא בחורף, בחום לוהט בקייץ רק בגלל שיש לו מגבלה, במקום לעשות את המאמץ ולהשקיע את התקציב בהנגשה.
זו הייתה שנה של מאבק, על הזכות לגור במצפה רמון, גם אם יש לנו ילד אחד מיוחד, הזכות לחינוך ביישוב, הזכות והמחשבה על כל אחד ואחד.

התאהבנו במדבר צילום טלי בריל

התאהבנו במדבר צילום טלי בריל

ובתוך כל זה , כהורים אחראים ומאחר שהיה לנו ברור שאנחנו לא מוכנים למצב בו הוא יצא בניגוד להמלצות של אנשי המקצוע למסע יומי בכבישי הנגב , יתנתק ממעט החיבור שלו לקהילה, יתנתק מאחותו ואחיו. בתוך כל זה התחלנו לבדוק אפשרויות חלופיות, כשיצאנו למסע חיפושים הזה אמרנו שזה רק תכונית חליפית, שלא ממש נפעיל.
היו לא מעט דילמות על הפרק, לאיזה יישוב ? נשארים בפריפריה? חוזרים למרכז? אולי לצפון אולי לשרון? הכל היה פתוח.

במסע הזה גילנו באופן לא מפתיע שהפריפריה חסרת שירותי חינוך  ובריאות הנחוצים להתפתחות של קטן הבית  או שהם במרחקים עצומים, ואין גישה אלהם.
גילנו שאנחנו לא לבד, ושמידי שנה עוקרות משפחות את החיים שלהם בניסיון לתת מענה חינוכי הולם לילדים שלהם.
במסע הזה גילנו ערים בארץ שהחינוך המיוחד בהם נחשב מעולה, אבל המערכת שלהם קורסת מעומסים.
גילנו שיש אנשים טובים,
שעזרו לנו במסע
שכיוונו
שענו על מיליון השאלות שלנו
שידעו להציג את האמת הכואבת, להאיר את הקשיים
אבל גם לא לפחד
גילנו עד כמה חזקה קהילת ההורים המיוחדים
באיזה מהירות אנשים זרים נרתמים לסייע , לענות על שאלות
להגיד את הטוב ואת הרע
לנסות לחבר
גילנו עד כמה  אנחנו אוהבים את החברים המופלאים שלנו אלו שנפגשנו בחיים ואלו שאנחנו מכירים מהמציאות הדיגיטלית  שנרתמו לנסות לעזור כל אחד בתחומו ביכולתו.
בתוך הלב קיווינו שנצליח שמשהו יתעורר וישנה את דעתו.

אבל לא  המאבק נכשל.

סופו היה קשה ומר, וגבה מכולנו מחיר.
זו הייתה הפעם הראשונה בחיי בה נאלצתי לעזוב מקום, לא מבחירה שלי אלא בגלל אטימות מערכת "אין לנו דרך לתת מענה לכולם " נאמר לי באדישות ויהירות.
שבועיים אחרי מה שהוקצב כדד ליין,  ואחרי סחבת בלתי אנושית קיבלנו את הבשורה הסופית שלא תפתח כיתה. קיבלנו הצעות חלופיות שנדמה שנאמרות רק על מנת לסתום את הגולל, חלופות שלא התאימו לילד אבל הסתדרו למערכת. לא נותרה לנו ברירה, נפרדתי מרוב לקוחתי, מהחברים ,בכינו, ארזנו, עברנו.
השנה הזו הייתה קשה, אחת השנים הבודדות בה הרגשתי כל כך חסרת אונים, אחת קטנה חסרת משאבים אל מול מערכת נוקשה, אטומה מערכת פוגענית, אי שוויונית. הרגשתי כמו דוד מול גוליית, נלחמת על הזכות הבסיסית של כל ילדי לקחת חלק בהקהילה, לממש את הפוטנציאל האישי שלהם.
ארבעת החודשים האחרונים של השנה הזו גבו ממני מחיר, מחיר בריאותי, פיזי נפשי. גרידתי כל שביב אנרגיה בגוף שלי על מנת להסתיר את הדברים, את המלחמות את התחושות. לתת לילדים הגדולים, שראו מה קורה את תחושות הביטחון, לסנן להם את האכזריות של מדינת ישראל שמקיאה מתוכה את החלשים , לשדר ללקוחות עסקים כרגיל ששומדבר לא היה רגיל.
אחרי לא מעט לבטים, החלטנו בכל זאת להמשיך ולקשור את עתידנו לדרום, החלטנו לעבור לערבה, בחרנו בחבל איילות, שהתרשמנו מהתפיסה החינוכית שלו לצד הקריבה היחסית לעיר "גדולה" אילת בה יש מענה לפחות ראשוני לקטן הבית.

גם כאן ההתחלה לא הייתה ועודנה פשוטה,אנחנו מתמודדים עם מכשולים אבל התחושה הראשונית שלי היא שהמערכת כאן מכילה ולא בססמאות , גם אם יש כאן אתגרים, גם אם גם כאן יש בעיות תקציב,  וגם פה כמה ימים לפתיחת שנת הלימודים אני שוב מוצאת את עצמי כותבת מכתבים, מפעילה אנשים אבל עד עכשיו המערכת עושה רושם מנסה לסייע.

גם מבחינת מערכת החינוך התחושה כרגע שאנחנו במקום טוב, שניים מתוך שלוש המחנכים של הילדים (כולל המחנכת של קטן הבית) עשו הסבה להוראה מתחומי הניהול מתוך תחושת שליחות ויש בהם את הניצוץ שהיה כה חסר לי, ובכלל מהפגישות הראשונות שלי יש מזה זמן רב תחושה שאנחנו מדברים את אותה "שפה" בחינוך.

קטן הבית התחיל בכיתה קטנה בבה"ס רגיל, והוא מייד השתלב ונדמה שהוא במסלול הנכון עבורו. הגדולים גם הם התחילו מחדש, וגם כאן התקבלו בידיים פתוחות ואני מקווה שהקליטה הפעם תהיה קלה יותר .

בתחילת השבוע תסתיים השנה הזו, ואני כל כך רוצה לשים אותה בארכיון  . לאסוף את השברים, לאחות את הסדקים שהיא הותירה בה, לנשום מדבר ולחזור לעסוק בדברים שאני אוהבת ולא במלחמות קיום .
אני מאחלת שהשנה שמתחילה תהיה שנה של בריאות לכל בני הבית (אני בתוכם), שנה של של צמיחה של קליטה ושל פרנסה טובה , שההתחלה שלה עם כל האתגרים מהווה סימן למה שיבוא.
שנה טובה

שקיעה בערבה צילום טלי בריל

שקיעה בערבה צילום טלי בריל

 

תגובה

  1. טלי יקרה, התרגשתי ונעצבתי לקרוא. את כל כך צודקת שהמערכת עסוקה בעצמה וזוהי זכות בסיסית לכל ילד וילדה, באשר הם, כל אחד והמיוחדות שבו לקבל חינוך מתאים והולם. מזל שיש בכם את הכוחות והידע ולא וויתרתם. מאחלת שתהיה שנה רגועה ובטוחה לכל המשפחה, שנת החלמה לנפש ושפע אהבה.

כתיבת תגובה

כתובת המייל שלך לא תפורסם השדות המסומנים הם חובה *

*

כתבות אחרונות

נושאים

Scroll To Top